רגשות מעוותים

דין: 17

השעון המעורר מצלצל, ומעיר אותי משנתי העמוקה ומלאת התהיות, מודיע על בואו של יום חדש. אני מתהפך לצד השני במיטה ומביט על השעון.

9:20.

שיט, היילי ואני סגרנו שניפגש בבית ספר בשעה תשע וחצי. אני קם קצת יותר מהר מהרגיל, במקום להישאר במיטה ולהשלים שעות שינה מכל השבוע המטורף הזה, אני צריך לקום וללכת לבית ספר. ביום שאין בית ספר. בפעם האחרונה שהלכתי לבית ספר ביום ראשון הייתה בגלל שהבתי ספר בעיר שאני גר בה החליטו להתחיל את שנת הלימודים ביום ראשון במקום בשני. זה עורר מחאה אבל בסופו של דבר נתנו לנו את יום שישי כחופש, פיצוי על יום ראשון. סיימתי להתלבש ויצאתי מהבית אחרי שטיפת פנים וצחצוח שיניים מהירים. אני לא יודע למה מיהרתי, אבל כך היה. הגעתי לבית ספר באיחור של עשר דקות שלמות. אני מביט סביבי, מביט על המבנה הישן של בית הספר, על המגרש שלנו. אני מביט לכל עבר ולא רואה אותה.

איפה היא, לעזאזל?

המנהל אמור להגיע חצי שעה לפני שאבי מגיע, אני לא יודע למה, אבל כך הוא נוהג בכל פעם מחדש. אני יודע זאת מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני מתגנב לבית ספר ביום החופשי שלנו. לרוב איידן ואני עושים את זה כדי להשתמש במגרש של בית הספר במקום ללכת שעה למגרש שנמצא רחוק מאיתנו. תאשימו את העצלנות.

אני יושב על הספסל ליד הגדר ומחכה.

מחכה,

מחכה

ומחכה.

השעה עשר ועשרים והמנהל אמור להגיע בעוד כעשר דקות בדיוק. איפה היא לעזאזל. אני מתעסק בטלפון שלי ובדיוק בזמן שאני מרים את ראשי מהטלפון, אני מבחין בה הולכת לכיווני בנינוחות, כאילו המנהל לא עומד להגיע בכל דקה ודקה. ״לא התעוררתי,״ היא מגיעה אליי ומוצאת תירוץ. אני קם מהספסל. ״המנהל יהיה כאן בעוד כעשר דקות ואת באה אליי עם התירוץ העלוב שלך?״ שאלתי בכעס. היא לא חייבת לי כלום, אבל הכעס נבנה בתוכי כמו בכל פעם שאני רואה אותה. הייתי נחמד אליה ביומיים האחרונים יותר מדי, ניסיתי לשמור את הכעס שלי בפנים בגלל שהיא עזרה לי, אבל אני לא יכול יותר. הכעס שלי התפוצץ כשהיא הגיעה עכשיו באיחור של כמעט שעה שלמה. ״אתה יודע, יכולת לעשות את זה בלעדיי.״

״שניים יותר מענג.״ אני אומר, יודע שזה ישגע את מרי הבתולה שלי. אני בולע רוק למשמע המילה הקטנה הזאת, אני יותר מדי זמן בחברתה, פאקינג גרוע. היא מגלגלת עיניים בתסכול יתר. ״תפסיק,״

״וחוץ מזה,״ אני ממשיך. ״אני לא יודע איך לנסח את ההודעה בסגנון של המנהל ולזה, אני צריך אותך.״ היא הולכת לגדר ומטפסת לפניי, כמו מקצוענית ולא מגיבה לדבריי. אני עושה כמוה ושנינו הולכים לדלת בית הספר. לקחתי מאבי את המפתחות שוב, יש לו אותם בגלל שלפעמים הוא פותח את הבית ספר מוקדם יותר לתגבורים. הדלת נפתחת ותחושת האפלה מאתמול איננה נמצאת כאן יותר כמו אתמול, כאילו האפלה הסתלקה ונותר רק הבית ספר הישן והמוכר שלנו. ״קדימה,״ היא ממלמלת ובפעם הראשונה מזה יומיים, היא עוקפת אותי בהליכתה. ״ממהרת?״