רגשות מעוותים

היילי: 21

אנחנו יוצאים מהחדר החנוק, מהחדר שבו החיים של דין נטרקו, החיים שלקחו ממנו. הם לקחו ממנו את אביו - החבר הכי טוב שלו - בחוסר רחמים. אני מרגישה צביטה בלב מכיוון שהם לקחו ממני גם משהו, הם לקחו ממני את האבא השני שלי. אתמול, לפני עשרים וארבע שעות, כשעוד החיים היו נורמלים ולא היינו צריכים להתעסק עם המשטרה, שהיינו לומדים למבחנים והוריי ודין היו מעצבנים אותי. לא ידענו מה היום הבא יביא עלינו ונשארנו במתח מה יקרה מחר, אבל לא היינו צריכים לנחש מה יקרה ביום הבא, אלא את השעה, הדקה הבאה. הדקה הזאת ששינתה את חיינו לתמיד, הדקה בה ג׳ו נעצר ונלקח מכולנו. ואני חוששת שבימים, חודשים הקרובים נדע האם זה לתמיד. האם אדם שהוא חשוב לנו נלקח מאיתנו לתמיד ונסגר מאחוריי סורגים. כאשר סחבתי במו ידיי את דין השיכור אל ביתו, הייתי בטוחה שעליי בסך הכל לקחת אותו בבטחה לפתח ביתו ומשם איני אחראית עליו יותר אבל לפתע ראינו את האורות המהבהבים באדום-כחול המבשרים רעות. ראינו במו עינינו איך ג׳ו נעצר עם אזיקים מאחורי גבו הקושרים את ידיו, קושרים את חייו לתמיד, שוללים ממנו את חירותו ועל מה? על מעשה שלעולם לא יחשוב על לבצעו. אדם עם לב טהור.

כשהכל היה נראה חשוך, ועדיין ככה, בדיוק כשג׳ו בא להיכנס אל הניידת המאיימת, הוא הסיט את מבטו המבולבל מדין אליי ואמר ללא קול, ״אל תיפלי לשטויות שלו.״ בדרך כלל, אני לא מבינה קריאת שפתיים אך ברגע זה, ברגע המטורף והמבלבל הזה כאשר כולם מסביבי זזים כמו אחוזי דיבוק ולא מוכנים להרפות לרגע, הבנתי. הבנתי את דבריו בקלות. אמנם הבנתי מה אמר, אך את הפירוש? את המילים שעומדות מאחורי ארבע מילים פשוטות, לא הבנתי כלל. אני רק יכולה לקשר את זה לדין, לא ליפול לשטויות שלו ולא להיגרר אחריו מכיוון אותו יום, אותו יום שבו נגררתי אחריו למשרד המנהל. למרות הכל, גם דין וגם אני יודעים שהוא לא קנה את התירוץ העלוב שלי על למה היינו שם ביחד באותו יום. ״אלוקים,״ אני שומעת את דין ממלמל לעצמו, מחזיק בשערו כאילו זה הדבר היחידי שישחרר את אביו מהחדר המצומק, רק אם יחזיק חזק ולא ישחרר לעולם. ״חדר ראשון-״ השוטר מאחורינו, השוטר ששומר על הדלת שמאחוריה נמצא ג׳ו, קוטע את דבריו של דין. ״החדר הראשון משמאל. תמהרו, מוריס לא נשאר כאן לעוד הרבה זמן.״

״איך אתה-״ הוא קוטע אותי הפעם. הבחור אוהב לעצור אנשים בזמן שהם מדברים. ״הוא אמר לי לומר לכם זאת, עכשיו תלכו, ילדים.״ הוא מגרש אותנו כאילו אנחנו חתולה מזוינת מהרחוב שמפריעה להפסקת הצהריים שלו. אני מחליטה ללכת ולא להגיב למניאק ולא בודקת אם דין טורח בכלל לבוא אחריי. אני הולכת כמה צעדים במסדרון הרחב אך צר כל כך ומגיעה אל הדלת שאליה דיבר. אני מבחינה בשוטר שאראה לנו את הדרך קודם לכן וכנראה גם קוראים לו מוריס. הוא בודק כמה ניירות, נראה מרוכז מתמיד במלאכתו. אני מרגישה את דין מאחוריי, קרוב מדי לגבי, גורם לי להרגיש את נשימתו על שערי ועל פניי כאשר אני מרימה את ראשי אליו. ״שנפריע לו?״ שאל בשעשוע רב, מה שלא תאם כלל את הרגשתו. אני מגלגלת עיניים ומחזירה את ראשי אל מוריס ודופקת קלות על הדלת כדי להודיע לו על נוכחותנו. הוא מרים את ראשו המרוכז מיד, ועל מבטו עולה חיוך מלא הקלה. ״היכנסו! קדימה, אל תתביישו.״ הוא אומר בחיוך רחב. שנינו נכנסים בהיסוס ומתיישבים מולו. הוא מתיישב, לוקח כמה תיקיות מהשולחן ומחזיר אותן אל המגירה ומוציא כמה חדשות. ״אני עובד על התיק של אבא שלך,״ הוא ממלמל אל דין מבלי להביט בנו, רק בתיקיות ובניירות שכנראה חשובות על מדי. ״מה שאני הולך להראות ולומר לכם נשאר איתנו. מה שאני הולך לעשות זה לא נוהל אצלנו ואף שוטר אחר, למיטב ידיעתי היה אומר לי שזו החלטה טובה.״ דין ואני מביטים זה בזה בתהייה רבה וחוזרים להביט בו. הוא נאנח. ״התיק הזה נמצא שנים אצלנו ותמיד היה נראה חשוד, אבל לפני כשבוע בלבד, הוא עלה לבדיקה חוזרת בבית משפט ומצאו שם ראיות על כך שאביך אשם ברצח של ניק מרפי.״ אני בולעת רוק, מנסה לעצור את נשימתי. ״אבל, ויש אבל גדול,״ אני מניחה לאוויר לצאת מריאותיי ושואפת שנית. ״כולם כאן חקרו את התיק, אבל אני חושב, בעצם בטוח בעצמי שאביך לא אשם, הוא רק היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.״ הוא שותק, מתלבט לרגע ואז אומר, ״אני יודע שאתם חושבים שאביך לא אשם גם כן ואת,״ הוא מצביע עליי. ״את נראית לי אחת כזאת שלא תוותר, תשב עד שתמצא את האמת בתוך הבור מלא הלכלוך עד שתמצא את הזהב.״ הוא שותק, שתיקה דרמטית וממשיך. ״אז חשבתי לשתף אתכם יחד איתי בתיק, לקחת על שלושתנו את כל ההול הזה ולנסות ביחד להציל את ג׳ו. אבל לפני, אני צריך לדעת מה אתם חושבים ואם תוכלו בכלל לשאת את הכל, כי אני מזהיר, יהיו מראות קשים.״ דין ואני מביטים אחד על השני שוב ואז שומעים אותו אומר, ״מה אתם אומרים? גדול עליכם או שתוכלו לשאת בכל ההול הזה?״