רגשות מעוותים

היילי: 5

״היילי,״ אני מכווצת גבות למשמע קולו. קול שמעורר בך בחילה אך בו זמנית סקסי בטירוף. לולא שנאתי אותו כל כך על מה שעשה, לולא הטינה שנמצאת בליבי הייתי חוששת שהייתי נופלת לרגליו כמו כל אחת מהבנות הפתטיות שנמצאות בבית ספר שחושבות שהוא יתנהג אליהן כמו אל נסיכות.

צר לי לבאס אתכן, אבל הוא לא האביר על הסוס הלבן. ולעולם לא יהיה.

״מה,״ אני יורקת אליו בזעם על כך שהוא מעז להפריע לארוחת צהריים שלי. אני מסתובבת להביט בבן אדם השנוא עליי יותר מהחוקים של הוריי כשזה מגיע לבית ספר. ״מה זה?״ דין שואל ומעיף מבט על החולצה שלי. היום לבשתי חולצת וי לבנה עם חצאית מיני שחורה פשוטה ועל אף החום שמתי מגפיים כי זה מתאים ללוק כמו כפפה ליד. שערי פזור כמו תמיד. אני מביטה על החולצה שלי ולא רואה שום דבר יוצא דופן אך מיד שאני מביטה אליו אני מבחינה בחיוך, חיוך זדוני ואופייני לדין קרטר. ״מה אתה זומם, דביל?״ יריתי לעברו.

״מעניין, אתמול זה היה מרגל.״ הוא ממלמל וחיוכו נשאר זדוני על פניו כאילו הוא רק מחכה לסימן והוא יפיל אותי מהשולחן שאני יושבת עליו ברגע זה. שמש בחוץ, הקיץ כאן ואני שומעת את הציפורים המצייצות והן קרובות מהרגיל. אני מכווצת גבות ומביטה לאחור, הרחק ממבטו הזומם של דין.

״בן זונה!״ אני קוראת בקול רם כאשר גופי מקבל מכה של מים, כמו מבול באמצע החורף רק שעכשיו אנחנו בקיץ, בשיא החום. אני מרימה את מבטי אליו כשאני קמה מהספסל במהירות בגלל הגל של המים הקרירים שפגעו בי והרטיבו את כל החולצה שלי. דין צוחק ומי שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי מצטרפת לצחוק יחד עם השטן בהתגלמותו שנמצא ממש מטר ממני. ״אליסון!״ מלמלתי בזעם.

״אני אהרוג אותך!״ אני מפנה את זעמי כלפי הבחור הבלונדיני שנמצא במרחק קצרצר ממני. צחוקם דועך אט אט, אליסון ממלמלת ללא קול שהיא מצטערת ואני מגלגלת עיניים בחיוך. אבל כשאני מביטה בדין, אני מבחינה בחיוכו המזורגג. ״אני מציע לך לעטוף את עצמך בסוודר שלי, אחרת כל הבנים יתענגו על הגן עדן שנמצא מול עיניי.״ הוא קורץ אליי ואני מביטה על חולצתי. שיט! החולצה הלבנה שלי שקופה לחלוטין. זה נראה כאילו החלטתי ללכת רק עם חזייה לבית ספר. ״את!״ אני שולחת אצבע מאשימה אל החברה הכי טובה שלי ובדיוק איידן מגיח מהאפלה ומביט במאורע. ״היילי.״ איידן יורה לעברי את שמי המלא. אוי לא, הוא משתמש בשמי המלא רק מתי שהוא חושב שאני עושה החלטה מטופשת או מתי שהוא כועס עליי. ״אנחנו חייבים לזוז אבל לכי ללוקר שלי, שמרתי שם חולצה נקייה.״ איידן אומר ומעביר את מבטו ממני לדין. נראה שהוא עומד לומר משהו אך הוא בסך הכל מהנהן ונאנח כאילו אין לו כוח כבר להקנטות בינינו, הוא ממלמל לאלי משהו ולאחר כרגע שניהם מתחפפים מפה ולא נראים באופק.

כן, תברחו כל עוד נפשכם בכם.

אני נאנחת. האי נוחות שלי מתגבר מרגע לרגע ככל שאני מודעת לעצמי יותר ויותר. החולצה שלי שקופה, זה כאילו אני לא לובשת אותה בכלל. היא צמודה אל גופי כמו אקס אובססיבי שלא מוכן לשחרר את העבר. ״קדימה,״ כשאני באה לכסות את עצמי אני שומעת את קולו של דין. שכחתי שהוא עדיין כאן. ״עד ששכחתי מנוכחותך המעיקה אתה מזכיר לי שאתה עדיין כאן?״ מלמלתי. אני מביטה בו והוא נראה חסר סבלני כאשר חבורה של בנים עוברת לידנו ומביטה בנו. טוב, בי. דין שולח את ידו לתיק שלו ומוציא משם חולצה. הוא מניח אותה בחיקי ונראה חסר סבלני וזועם במיוחד. הוא יורה לעבר החבורה של הבנים שנמצאת מולנו מבט והם מסתלקים משם כל עוד נפשם בם.