רגשות מעוותים

היילי: 6

הסופ״ש הגיע, השבוע חלף לו בעוד שבוע רגיל של הקנטות וירידות אחד על השני. שבוע רגיל, השגרה שלנו. דין לא דיבר איתי על הוויכוח של הוריו בסלון באותו לילה ולכן לא העלתי את הנושא כלל. אבל כן שמתי לב שג׳ו מרבה להיות בבית ספר יותר שעות מהרגיל וזה גורם לי לתהות האם קרה עוד משהו מלבד המריבה הזאת. הוא מסתובב בבית ספר עם אותו חיוך קורן אבל מבחינים שהוא לא ישן. יש עיגולים שחורים מתחת לעיניו. כמה ימים חלפו מאז המריבה אבל ניכר שזה השפיע על כל המשפחה שלהם. לא העזתי לשאול את דין אם קורה משהו בגלל הסיבה שהוא עדיין חושש שאספר לכולם את הסוד שלו אבל מה שהוא לא מבין זה שאני לא כזאת. גם אם אני שונאת אותו ושומרת לו טינה, אני לא אספר סוד שהוא לא שלי. סוד שיכול להשפיע לא רק עליו אלא גם על אדם שאני אוהבת. אם זה היה משהו על דין כנראה שכבר כל הבית ספר היה יודע מכך אבל לא מגיע לג׳ו לסבול, הוא תמיד נחמד אליי. וילדים בבית ספר שלנו תמיד שופטים בגלל עניינים כספיים ולכן אם הם היו יודעים, הם היו בוודאות מזלזלים בג׳ו. אולי לא בפניו אבל לגמרי מאחורי גבו.

אלי ואני נכנסות אל הבר בעזרת התעודת זהות המזויפת שדין הכין לנו. הבר רועש, האורות מהבהבים, אנשים מרקדים מצד לצד, שיכורים להחריד. המוזיקה צורבת באוזני עד שאנחנו מספיק זמן בפנים כדי להתרגל למוזיקה הרועשת. אלי ואני מחפשות בעיניים אחר איידן ודין. הם סימסו לנו לא מזמן שהם כאן בחדר הסמוך לבר הרועש אך אנחנו לא יודעות מה זה אומר בדיוק ׳כאן׳, חכמולוגים. אני מבחינה מרחוק באיידן, דין ו- טום? מה הוא עושה כאן? הדוד של דין נמצא כאן כאשר שני הבנים נמצאים בכל צד שלו כך שיוצא שטום נראה כמו ראש ממשלה והבחורים כמו שומרי ראש בג׳ינס וחולצה קצרה. המראה מצחיק. ניכר שאלי שמה לב לכך ושנינו צוחקות חרישית. ״היי, בובה,״ טום מגיח אלינו ובלי התראה מראש מחבק אותי. אני צווחת בהפתעה כשהוא מרים אותי מהקרקע ולאחר מכן מוריד אותי בחיוך קורן, ממש כמו ג׳ו. אני מבחינה שאיידן מגלגל עיניים וניגש אל אליסון, נותן לה חיבוק שגורם לשניהם להסמיק ואז פונה אליי ומצמיד אותי אליו במבט זעפן. ״מה איתך, זעפני?״ שאלתי בגיחוך. ״הוא לא מוצא חן בעיניי, בלי להעליב את דין.״ הוא ממלמל אליי רק כדי שאני אשמע. אני מכווצת גבות. פגשתי את טום רק פעם אחת וזו הפעם השניה ובכל הפעמים הללו הוא היה מתוק. אני באה להגיב לו אך אני לא מספיקה כי דין שואל, ״איך לא מצאתן אותנו?״ אני מגחכת למשמע שאלתו. ״אתה מצפה שנמצא אתכם על סמך זה שכתבתם בהודעה ׳כאן׳?״ גלגלתי עיניים ופרסתי את ידי כסימן לכך שהמקום הזה ענק. ״לפי מה שאת טוענת, את יודעת הכל, גברת ג׳ונס.״

״תראה מה זה, קרטר. בפעם הראשונה בחיינו אנחנו מסכימים על משהו.״ אני מבחינה שדין בא להגיב עקיצה אבל אלי מגיבה לפניו. ״תפסיקו.״ היא נאנחת ומנסה להפריד כוחות. שנינו משתתקים כי אנחנו מבינים שהתחלנו שוב. אנחנו תמיד מדברים בלהט כדי להקניט ולהעליב אחד את השני עד שאנחנו לא שמים לב לאנשים סביבנו. שניהם יקרים לליבנו, למרות שאני בטוחה שאין לדביל לב אבל עדיין, אני בטוחה שהם יקרים גם לו ולכן אנחנו משתדלים להפסיק ברגע שהם מתערבים, אבל לרוב אנחנו לא יכולים להפסיק. כי ברגע שהעלבון נמצא על הלשון, אתה צריך לומר אותו. כי ברגע שהוא אומר את המילה שאמורה להיות אחרונה, אני לא מוכנה לכך ולכן אני אומרת עוד משפט שגורם לי להיות זאת שמסיימת את השיחה, ולא הוא.