רגשות מעוותים

דין: 9

שבוע נוסף חלף לו כמו רוח סערה. השמש קורנת מן החלון, צובעת את החדר באורה הצהבהב כאשר אני פוקח את עיניי לרווחה.

השעון מעורר מצלצל.

6:45.

אני מיד מציץ אל הזריחה היפה מהחלון בחדרי וכמו בכל יום בשבוע הזה, בשעה המדויקת הזאת אני רואה את אבי יוצא מהמכונית, חוזר מעבודתו, מפהק והולך בכבדות ועייפות לעבר הדלת.

1...

2..

3.

צליל קול זכוכיות קטנות פוגעות זו בזו נשמע מהסלון כמו בכל בוקר ואני קם במהירות, יורד במדרגות ושם לב שאבי מנקה את השאריות שנופצו מהבקבוק בירה שכבר מזמן הלך לעולמו. אני מבחין באימי שוכבת על הסלון, ישנה כמו אדם מת וממלמלת לעצמה דברים, ההשפעה מהאלכוהול עדיין לא חלפה ואני מנחש שההנגאובר יהיה יותר קשה בהרבה מהימים שקדמו לו. ״בוקר, בן.״ אבא מחייך אליי בעייפות ואני עוזר לו לנקות בשקט. אנחנו רגילים לכך, זו השגרה שלנו שתפסנו לעצמנו בכל יום בשבוע הזה. היום יום שישי והבילוי שלי עם חברי בוטל. אני מנחש שהצליח להיילי ולי להוריד פרופיל בשבוע הזה ולנסות להקניט פחות אחד את השני בפומבי מכיוון שאיידן סיפר לי שהוא אזר אומץ סוף כל סוף והזמין את אלי לדייט היום. אני מחכה לשמוע את הפרטים. אני נשבע שהשניים האלה מתאים אחד לשני כמו כפפה ליד. ״אני עולה,״ אבי ממלמל כשאנחנו מסיימים לנקות את הבית. כשאני רואה את אבי עולה במדרגות, עוד שניה מתעלף מעייפות, אני מרגיש כאילו חץ נורה ישירות אל ליבי, בול במטרה. הלב שלי מתכווץ. אני לא מבין. אני לא מבין איך ממשפחה שלא הייתה לה שום בעיה חוץ מזה שלא ניצחנו במשחק פוטבול אחד, הפכנו למשפחה שבורה, משפחה שמצבם הכלכלי ירד ממאה לעשרה אחוזים. המצב מדרדר מרגע לרגע. חלפו שבועיים מאז שאבי דיבר איתי על המצב הכספי שלנו ואני חושש כשהחודש יגמר, בעוד כשבוע וקצת, לא נצליח לסגור את החודש. לא לשלם חשמל, מים, מיסים.

אני עולה למעלה, אל חדרי ומתארגן לבית ספר. איידן כל יום בשבוע הזה הזהיר אותי לא לעשות מעשה פזיז לגבי המרוץ רחוב אבל בכל פעם שאמר לי את זה רק חשבתי לעצמי, בעצם יצאתי מכל שיחה איתו בידיעה שאעשה את ההפך ממה שאמר לי. הרי בשביל מה יש חברים? בשביל להתייעץ איתם על משהו ואחר כך לעשות את ההפך הגמור ממה שאמרו. כי אני תמיד לא מקשיב לקול ההיגיון, ובמקרה שלי לאיידן. אתמול, ישבתי במיטה שלי, הבטתי על התקרה כשרעש הציפורים והמכוניות נשמעות מכל עבר כאשר החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח. מכיוון שאני יודע מהסרטים, ומכך שאיידן ואני היינו אובססיביים על יום אחד להתחרות במירוץ כזה, שבכל פעם התאריך והמקום משתנים. בגלל זה אני מחליט ללכת אל הבית של היילי בלית ברירה. אני אשאל את אביה איך משיגים כרטיס כניסה ואת כל השיט הזה. אני מתארגן לבית ספר בזריזות וברבע לשמונה אבא ואני ברכב בדרכנו לבית ספר.