רגשות מעוותים

דין: 20

עיניי נפקחות כאחד, צווארי צורח מכאבים כאשר אני מרים את עצמי אבל עוצר כשאני מביט בהיילי, נשענת על כתפי, ישנה בנינוחות כמו היום בבוקר. אני מודה שככה היא נראית האדם הכי מתוק ביקום אבל ברגע שהיא תפתח את עיניה הפה הגדול שלה יסבך את כולנו בצרות, לפחות אותי. אני רוצה להעיר אותה, יש לי דחף פשוט לעמוד ולתת לה ליפול אל הספסל ואולי לקבל מכה בראש, אבל אני לא יודע למה, אני לא עושה כלום ממה שחשבתי. אני פשוט נשאר באותה תנוחה, למרות האי נוחות שלי ומחכה שתתעורר. אני לוקח נשימה ומביט סביבי, מפסיק להביט בה. יש את אותה כמות אנשים כאן, אנשים ההולכים ושבים, רעשי נעלי עקב על רצפת הפרקט, צעקות וקללות נשמעים מכל עבר. אני מביט לצד שמאל ומגלה שהשמש כבר שקעה, החושך שבחוץ תואם את החשכה שלי בתוך ליבי. אני לוקח את הטלפון ומביט בשעה. שמונה בערב. כמה שעות אנחנו פה בכלל? אלוקים. אני מביט לצידי הימיני וטום לא נמצא כאן. לאן הוא הלך? אני מכווץ גבות ומתקשר אליו, משתדל לא לזוז. ״איפה אתה?״ הוא עונה בצלצול הראשון. ״הכל בסדר? לא רציתי להעיר את שניכם. הייתם נראים שלווים כל כך.״ אני מגלגל עיניים. ״תענה על השאלה.״ אמרתי בדרישה. קולי היה חד וברור ופתאום הרגשתי רע על כך. הוא בסך הכל עוזר לי, אני צריך לזכור את זה שאבא שלי זה אח שלו ולא כל העולם נגדי. ״אני בדרך אליכם. הם אמרו לי שנוכל לראות אותו בשמונה וחצי.״ מעולה. אני מרגיש תחושת הקלה שוטפת אותי. אני מנתק את השיחה בדיוק מתי שלצידי, היילי מתחילה להתעורר. ידה מונחת על זרועי ולוחצת קלות, אני לא יודע למה, אבל הנגיעה הקטנה הזו מעבירה בי צמרמורת שאיני מעוניין לגלות למה. ״איפה,״ היא ממלמלת ועיניה נפתחות ישירות עליי. ״אלוקים, למה אני צריכה לראות את הפרצוף שלך גם בבוקר?״

״זה לא בוקר, אנחנו בלילה. הערתי אותך לעוד סיבוב מתוק.״ היא פוקחת את עיניה לרווחה במהירות כשמילותיי יוצאות לאור ומביטה על גופה, קולטת שהיא לבושה בבגדים, שהיא בתחנת המשטרה. אלוקים, אני נהנה מזה יותר מדי. ״דפוק.״ היא אומרת ערנית מתמיד, כאילו מעולם לא ישנה עכשיו כל כך הרבה שעות. ״נרדמת עליי, מה הייתי אמור לעשות? לזוז ולתת לך לקבל מכה? אנחנו בתחנת המשטרה להזכירך.״ היא מתעלמת ממני באלגנטיות ואומרת, ״מה עם ג׳ו?״

״בשמונה וחצי אנחנו אמורים לראות אותו.״ היא נושמת עמוק, קמה והולכת. ״לאן?״ שאלתי. ״לשטוף את הפנים שלי מהגועל של החולצה שלך.״ היא אומרת והולכת, משאירה אותי משועשע.

השעה שמונה וחצי מגיעה וכולנו ניצבים מול השוטר שכרגע מוביל אותנו לחדר חקירות. אנחנו מתהלכים במסדרון לכמה שניות, עוברים כמה חדרים ולאחר מכן נכנסים לחדר קטן ששם נמצא חלון שמשקיף על אבי. הדלת נטרקת והאוויר יוצא מראותיי. הוא נראה עייף וניכר על פניו כמה הוא עבר בעשרים וארבע השעות האחרונות. מיד אני סוטר לעצמי על כך שאפילו חשבתי שזה באמת נכון שהוא רצח מישהו ושאפילו חשדתי בכך. זה לא, זה ניכר על פניו. גם הבן אדם הכי טיפש בעולם יבין זאת. אני כועס על עצמי שפקפקתי באבי, האבא שלא ויתר עליי לעולם. האבא שגידל אותי באהבה גדולה. ״הוא לא רואה אותנו, נכון?״ היילי שואלת, אבל אני יודע שהיא אומרת את זה אך ורק לעצמה. השוטר עונה בכל זאת, ״הוא לא רואה אתכם. כל אחד ביחידות יכול להיכנס ולדבר איתו.״