רגשות מעוותים

היילי: 24

יום שישי הגיע, הלימודים חלפו להם בזריזות. אתמול אלי ואני הלכנו לקניון בשביל לבלות יחד את היום והיא סיפרה לי איך הולך עם איידן ושמחתי לשמוע שהזוגיות שלהם פורחת, ואני סיפרתי לה על איך החקירה מתקדמת. אנחנו לא מצליחים למצוא שום מידע חדש, כאילו כל הראיות נבלעו מתחת לאדמה המזוינת ונעלמו. דין ואני היינו בתחנת המשטרה אתמול במשך ארבע שעות וניסינו להוציא מידע מג׳ו אבל הוא לא היה מוכן לשתף איתנו פעולה. השעה אחת-עשרה בלילה, דין ואני קבענו להיפגש מאחורי ביתי ואחר כך ללכת למקום שבו מתקיים המרוץ רחוב. אימא שלי ירדה ממני אתמול והיום בזכות אבי שאמר לה שאני ילדה גדולה שיכולה לדאוג לעצמה והוריד אותה מגבי כך שלא היו שום שאלות בנושא למה יצאתי עכשיו, תודה לאל. ובנוסף שמחתי שהיא לא התחילה לתחקר אותי. אני יודעת שזה יחזור אבל בינתיים אני שמחה עם הקלף שהמשחק הביא לי. יצאתי לכיוון האחורי של הבית שלי ושם חיכה לי דין. הוא נשען על עץ, רגל אחת נמצאת על העץ המסכן, יד בתוך הכיס בזמן שידו השניה מקלידה משהו בטלפון. ״אני אצטרך לחכות עוד הרבה זמן עד שתסיימי להסתכל עליי?״

״לא הסתכלתי עלייך.״ יריתי לעברו בזעם.

״בסדר, פשוט בהית בי כמו מטרידנית, יותר טוב?״ אני מגלגלת עיניים ומתחילה ללכת, לא מחכה לו כלל, אבל כמו תמיד הוא מצליח להגביר את הליכתי ואפילו מצליח להקדים אותי בצעד. ״לאן אנחנו הולכים?״

״לרכב. איך תרצה לנצח, בעזרת נס?״ הוא מגלגל עיניים לעברי ובתוך כמה דקות אחדות אנחנו מגיעים אל הרכב השחור הישן של אבי. זה אותו רכב בדיוק מלפני חודש, אותו רכב בו דין התחרה בפעם הקודמת אבל עכשיו אני חושבת שהייתי צריכה לקחת אותו לבדיקה במוסך. אני מתחילה לדאוג מכיוון שהרכב לא עבר בדיקה אחת, לא על ידי המוסך ואפילו לא על ידי. ״אני מזהירה מראש, לא לקחתי את הרכב למוסך אז אנחנו עכשיו לוקחים סיכון גדול.״ הוא מהנהן לעברי ברצינות. ״אני מוכן לקחת את הסיכון.״

״איך שתרצה.״ שנינו נכנסים אל הרכב. אני נותנת לו את המפתחות, הוא מניע ואנחנו זזים.

דין:

הכביש אפלולי, חשוך ושקט כשאני נוסע אל המיקום ששלחו בדיוק להיילי בקבוצה שהיא מחוברת אליה. אני לחוץ כאשר אני מסובב את ההגה בפינת הכביש. היילי אמרה שהיא לא שלחה את הרכב לבדיקה במוסך ואפילו לא בדקה בעצמה מה עם הרכב. אני יודע שאני לוקח סיכון גדול שאולי לא שווה אותו, אבל אני צריך לנסות ואם לא אצליח, אנסה להרוויח כסף בצורה אחרת, אולי חוקית יותר. אני נכנס אל החלק בעיר שרוב האנשים שלא מחפשים צרות נמנעים ממנו בלילות. אני מכניס את עצמי לתוך הבור עם הלכלוך והבוץ. אני מכניס את עצמי אל האפלה כי זו הדרך היחידה לצאת מן הבור המזוהם - להתלכלך.

הפעם, החליטו להקדים את השעה של המרוץ לאחת עשרה ורבע, ובעוד כעשר דקות אחדות מתחיל המרוץ. אני מגיע אל המקום הרועש, אל הרעש וצרחות הקהל המוכרות. אני נכנס ברווח שנותר בין שני מכוניות ויוצא מהדלת מיד. אני מפחד שהכל ילך לעזאזל. אני חייב לבדוק את המנוע ולהפסיק להדאיג את עצמי לחינם. ״דין!״ אני שומע את קולה אבל לא מביט לעברה, פותח את המכסה של המנוע, לוקח את השמן ומשמן את המנוע, מקווה שאני עושה הכל קשורה ולא מחבל במנוע. אני פועל כמו רובוט, לא מוכן לשמוע את הרעש מסביבי, אותה. אני מרגיש שאני מופעל על ידי כפתור. אבל כנראה שזה לא נמשך ליותר מדי זמן כי היילי לוחצת על כפתור ההפסקה. היא מניחה את ידה בכף ידי ומכריחה אותי להביט בה, גורמת לי להרגיש עקצוץ בעזרת מגע אחד קטן. אני מוריד את ראשי באי סבלנות אליה, באי סבלנות לראות מה לעזאזל הרגשתי עכשיו בגלל המגע שלה, וכשעיניה החומות-דבש המרהיבות שלה מביטות בי, אני בולע רוק. אני מרגיש את ליבי מפעיל מנועים וזז. ליבי דופק כמו משוגע כשהיא מסתכלת בעיניי כאילו יש לה כוונה אחת - והיא לנשק אותי. אני נושך את שפתי, נמנע מלחייך. ממתי אני ככה לידה? ממתי אני רוצה לנשק אותה כל כך? ממתי אני רוצה, לעזאזל, שהיא תעשה את זה? ממתי הזעם שלי כלפיה הופחת כל כך? אני מרים את ראשי אל השמיים, מנסה להשיג תשובות לשאלות רבות כל כך אבל לא זוכה למענה, רק לידה של היילי על סנטרי שמחזירה את מבטי אליה. די במגעה להבעיר את עורי ולהעביר בו צמרמורת. ממתי זה התחיל, לעזאזל. אני מביט בה שוב ורואה שאני לא היחיד שהכל, הקרבה הזאת מוזרה לו, הקרבה הזאת גורמת למשהו בבטני להתפוצץ. היא בולעת רוק ואומרת, ״אל תדאג, תוודא שאתה נוהג ישר ומהר ותשתדל לא לנהוג כמו צב ותנצח.״ היא מקניטה ואני שמח על כך. ידה עוזבת את סנטרי אבל היא נשארת קרובה אליי. אני מתקרב צעד לעברה, נעלינו נוגעות במקצה. אין לי מושג למה עשיתי את זה, למה הקרבה הזאת מועילה, אבל כך היה. אני מרגיש את גופה עולה באש, לא רק חם אלא אני מרגיש אותה פאקינג בוערת. ידי בטבעיות נחות על מותניה ומקרבות את גופה יותר אליי ובלית ברירה ידיה נוגעות בחזי. גופינו נוגעים זה בזה, מתחככים זה בזה כאילו מעולם לא ראו, הרגישו גוף אחר מעולם. אצלה, אמנם, זה נכון. אבל עכשיו אני מרגיש כאילו אני שוב בן ארבע-עשרה שאיבד את הבתולים שלו. אני בולע רוק ומביט בעיניה שמביטות בשפתיי. שפתיה נפתחות בתשוקה ולהט ניכר בעיניה, כאילו היא מוכנה ומזומנת שיטעמו אותה סוף כל סוף. ״תיזהרי, היילס. את בעצמך אמרת שאת לא תתני לי את הפעם הראשונה שלך.״