רגשות מעוותים

היילי: 12

״תראה,״ אני אומרת כאשר אני מרגישה את דמי זורם בעורקי. ״המרוץ מתקיים בשתיים עשרה וחצי בכביש המהיר, ממש פה מעבר לפינה.״ הוא מהנהן בהבנה. ״אני אסביר לך הכל על הרכב, אני מבטיחה. פשוט עכשיו תסתום את הפה כי העצבים שלי העלו שלב.״ אני יורקת אליו בזעם, ולשם שינוי הזעם שלי לא מופנה כלפיו. כלומר, לא לגמרי. ברור שהעצבים שלי הם חלק בגללו אבל כרגע זה לא הכל. עבר עליי שבוע ארוך ומעייף. הוריי גערו בי לסגור את עצמי בחדר וללמוד למבחנים שעומדים ממש בפתח הדלת. השנה רק התחילה אבל לוח המבחנים שלנו צפוף כמו התור בדיסנילנד. נאלצתי להישאר בחדרי ובערבים לצאת כדי למצוא פתרון לדין.

בנוסף לכך, הסתובבתי בכל העיר כדי להשיג את המנוע שיבטיח את ניצחונו של הנבלה וישים אותו בכיס הקטן של כולם אבל לרוע מזלי כולם היו יקרים מדי, היה לי משהו ספציפי בראש שרציתי - ביטורבו וי 8 - אבל המחיר שלו מופקע ולעולם לא התכוונתי להוציא כמות כסף כזאת על הדפוק הזה ממילא, אבל כן רציתי שיזכה בכסף ויעזור לאביו. מיום ליום כשאני רואה את ג׳ו הוא נהיה מדוכא, עצוב ועייף. אלוקים, הוא נראה כאילו הוא לעולם לא ראה מיטה בחייו.

בשבוע הזה האוויר יצא לי מהריאות מרוב שהייתי תמימה וחשבתי שיתנו לי להלוות את המנוע שרציתי תמורת משהו. כמובן שכולם הסתכלו על גופי והכריזו בפניי ללא בושה, והיו כאלה שרמזו, אמרו בפה מלא שאם אני אשכב איתם אני אקבל את מה שאני רוצה. הבטתי בהם בזלזול ויצאתי מהחנות כך שנשארתי עם המנוע הישן של אבי. המנוע אמנם טוב - טווין אייר - אבל לא כמו מה שאני רציתי. אני זוכרת את אבי באותה תקופה שחורה שלנו שהוא תמיד חזר על דבריו בפניי, בכל פעם לפני שהלכתי לישון, הוא תמיד היה אומר לי שאנשים חושבים שסוג המכונית היא מה שחשוב בשביל לנצח במרוץ רחוב אבל כולם טועים כי החלק הכי חשוב הוא בעצם המנוע. הסוג מכונית שתהיה לך היא רק בונוס של הנראות, אבל המבחן האמיתי הוא על הכביש ועל הכביש אתה צריך מנוע טוב שיבטיח לך ניצחון מתוק.

בגלל שאין חוקים במרוץ אז החלטתי לשחק מלוכלך, כמעט כמו כולם, והוספתי מנוע נוסף מתחת לכיסא הנוסע. טוב, לא אני הוספתי אלא טום. פניתי אל דודו של דין והוא בשמחה הציע את עזרתו. לא סיפרתי לו על דין כמובן אבל כן הייתי צריכה עזרה ולא ידעתי למי לפנות. השגתי את המיקום וכל המידע שאני לא ידעתי על המרוצים מקבוצה בטלגרם שאבי חושב שאני לא יודעת שהוא עדיין מחובר אליה ושם היה כתוב את כל המידע שהייתי צריכה לדעת לגבי הלילה. לא דיברתי ולא יצרתי קשר עם דין במשך כל השבוע מכיוון שרציתי לגרום לו לחשוב שלא התכוונתי באמת לעזור לו, שסתם התבדחתי איתו. זה היה מחזה משעשע לראות אותו מביט בי בכל יום וחושש לגשת ולדבר איתי על כך בגלל שאלי ואיידן היו לצידי תמיד. רציתי לגרום לו להרגיש מתוח, וזה הצליח לי.

עכשיו, אנחנו צועדים אל האפלה, אל הכביש המהיר. הנחתי לא מזמן את המכונית הישנה שאבי התחרה איתה שנשארה במחסן שלנו כמה שנים טובות במיקום שנשלח למשתתפים. שימנתי את המכונית הישנה והפכתי אותה מעצלנית, ממכונית שלא נגעו בה שנים, לפעילה, עובדת כמו מכונה מתקתקת. ״אז איך החרא הזה הולך?״ דין שואל, קוטע את מחשבותיי. ״חשבתי שאמרתי לך לסתום את הפה.״ גלגלתי עיניים. ״אני סותם את הפה רק אם משתיקים לי אותו.״ הוא אומר בהתגרות ואני מגחכת. עצרתי במקום וכך גם הוא. עצרנו כמה מטרים מן המקום שהולך להפוך את הלילה הזה למושלם או חרא, הכל תלוי בנהיגה של הבחור שנמצא לידי. הסתובבתי אליו והבטתי בו.