רגשות מעוותים

דין: 22

אני יוצא מהחדר של מוריס מבולבל, שתול תהיות ושאלות שאין לי עליהן תשובות.

אני לא מבין את זה, לעזאזל.

למה שאבא שלי, דם מבשרי, ירצה לחפות על מישהו שרצח אדם אחר בדם קר? הרי הוא חינך אותי לאהוב כל אחד גם עם המורכבויות שלו. לא לפתור את הבעיות בעזרת אלימות או בעזרת שקר, אז למה, לעזאזל, שהוא יעשה זאת בעצמו? זה לא סותר את כל הערכים שקיבלתי ממנו במשך שנים?

אנחנו נפרדים ממוריס בפעם האחרונה, אומרים שנתראה מחר, שנתייצב כאן בצהריים אחרי הלימודים. למרות שאיני יודע איך אוכל לשרוד את כל הבוקר בבית ספר עד לצהריים כדי להגיע הנה, אבל הבטחתי לאבי שלא אוותר ואלך ללימודים, אתנהג כמו נער, וכך יהיה. רק שמה שלא אמרתי לו שאת שעות הצהריים שלי אבלה כאן, בתחנת המשטרה, בניסיון להציל את אבי מהתחת של עצמו.

היילי ואני הולכים זה לצד זה, אמנם אני צעד אחד קדימה אבל בכל זאת, תמיד חייב לשמור על שליטה. שנינו שקטים כמו אנשים שצדים את הטרף הבא שלהם, חושבים על מה לעזאזל שמענו עכשיו מהשוטר, מנסים לפענח הכל, כל פרט ופרט. לפענח למה אבא שלי יעשה את זה, למה דווקא עכשיו נזכרו בתיק שלא נפתח מלפני שמונה-עשרה שנה. ועל מי הוא לעזאזל מחפה. אני מדליק את הטלפון שלי ומבחין במיליוני שיחות והודעות שלא נענו מאיידן ואלי כאחד. ״פאק,״ מלמלתי והתקשרתי אל איידן. שכחתי שהיילי אמרה להם להגיע לבית שלי הבוקר. אלוקים, עם כל הטירוף הזה שכחתי לרגע את חבריי. ״איפה אתה, לעזאזל!״ אני שומע את קולו של איידן רועם בתוך אוזני. ״מצטער, אחי. שכחתי לגמרי מהכל. היינו בתחנת המשטרה במשך כל היום.״ אני נאנח וחושב לעצמי, איך יכולתי לשכוח מהם? איך, לעזאזל. ״גם היילי לא עונה, היא איתך?״ איידן אומר, מנסה להירגע אבל שומעים את קולו הדואג. ״היא כאן.״ מלמלתי. ״שים אותי על רמקול.״ אני עושה כדבריו ומיד שומע את קולה של אלי. ״מטומטמים, אתם חסרי אחריות, חיכינו כאן בדאגה במשך כל היום! אנחנו בבית שלך, דין. לא השארת אותו נעול.״ שיט. עם כל הדברים שקורים לי הכל התבלבל לי. עם זה שאני עכשיו צריך להתמודד עם משהו שאיני יודע אם אוכל בכלל. בכל הטירוף שנכנסתי אליו עשרים וארבע שעות קודם לכן, אני צריך לזכור שאני נער ולא להיכנס אל תוך זה בטירוף ולהישאב להכל. ״אנחנו בדרך אליכם,״ מלמלתי וניתקתי את השיחה.

״איך יכולתי לשכוח?״ היילי ממלמלת לעצמה ואני חייב להקליל את האווירה ולכן אני אומר, ״קדימה, סבתא, תמהרי טיפה ואולי תוכלי לזכות לנצח את הצב שהוא עוד כמה צעדים מגיע לקו הסיום.״ ידעתי שזה יעצבן אותה ולכן אמרתי זאת. וכמו שחשבתי, התהיות והבלבול והדאגה שהייתה ניכרת על פניה מתחלפת בזעם טהור. ״אני שונאת אותך, דביל.״ היא יורקת לעברי בזעם ומתחילה להאיץ את צעדיה.

כעבור כמה דקות אנחנו מגיעים אל ביתי, נכנסים אל הדלת הלבנה והמוכרת. בסלון מחכים לנו אלי ואיידן, יושבים מודאגים על הספה. ״סליחה, אבא, אימא, פשוט נאלצתי-״ איידן קם וקוטע את דבריי כשהוא מחבק אותי. ״מצטער, גבר.״ אני בולע רוק, קופא על מקומי, מרגיש את הכל אמיתי מדי, מוחשי מדי. הוא מנתק את החיבוק וכולנו מתיישבים על הספה. אני נאנח בכבדות. ״מה קרה?״ אלי שואלת בלחש. ״הגעתי שיכור הביתה אתמול בלילה,״ אני בולע את רוקי, מתחיל את הסיפור מבלי לקבל את הרחמים של כולם. אני משתדל לספר את הכל בקלילות, מה שאיני מרגיש כלל, אך ברגע שאני מרים את מבטי אליהם, מביט לכיוונם של אלי ואיידן, אני יודע שאיני צריך להעמיד פנים יותר. גם בפניי היילי, כי לעזאזל היא הייתה איתי במשך כל השעות הארורות האלה. אפילו בחדר החקירות יחד עם אבא שלי. ״הוא נעצר על תקן רצח, רצח שהוא אפילו לא ביצע.״ אלי ואיידן מביטים אחד על השני, פוקחים את עיניהם לרווחה בתדהמה מוחלטת. ״שוטר אחד, אחד מתוך כולם מאמין שאבי חף מפשע והבטיח לצרף אותנו לתיק שלו.״