רגשות מעוותים

היילי: 23

אני יושבת על הכיסא ליד מוריס, משננת כל פרט ופרט מהתיק שנמצא על ברכי, התיק של ג׳ו. אני משננת כל פרט בין אם זה השעה המדויקת לאיפה זה קרה עד לאיפה ניק מרפי נורה למוות עד שנשאר ללא רוח חיים. אני עוברת דף דף וזוכרת כל מה שכתוב שם בזמן שדין נמצא עם ג׳ו ומדבר איתו בחדר חקירות. היום כשנכנסתי לכיתה בבוקר, הבחנתי בדין משלב את ידיו ומביט אל נקודה בקיר בכיתה, נראה מדוכדך ומבולבל, מלא במחשבות ותהיות. באותו רגע, אני לא יודעת למה, אבל כשראיתי אותו בוהה אל נקודה מסוימת בקיר החדר, מרגיש כאב ואבוד, הרגשתי צורך לחבק אותו, לגרום לו לצחוק ולשכוח מהיממה הקשה שעבר. ולכן כשהגעתי אליו הקנטתי את עצמי בשביל לגרום לו לשכוח מהכל, להסיח את דעתו ולגרום לדמו לבעבע מזעם בדיוק כפי שקורה איתי כשאני רואה אותו. והתכנית שלי הצליחה לי יפה מאוד. כשהשיעור הסתיים נאלצתי לצאת בזריזות ולקחת את הספרים שלי מהלוקר אך כשטרקתי את הדלת והספרים היו בידי, נתקלתי בדין והספרים נפלו. באותו רגע, משהו נכנס בי ובו ונמשכנו אחד אל השני כמו מגנט מזוין. אני לעולם לא אודה בכך בקול רם, אבל כך היה, בשניה בודדה אחת נמשכתי אל דין קרטר, אדם שאני לא סובלת בכל עצם ועצם בגופי. ואני פאקינג כועסת על עצמי ועל הגוף שלי שלא הצליח להרחיק אותו ממני בעזרת אגרוף או סטירה לפנים.

אני מרימה את ראשי מהתיק ומבחינה בדין נכנס ברוח סערה אל החדר, כועס, עצבני מכדי לדבר. הוא יושב ושותק כשמוריס נותן לו בדממה את התיק ואומר, ״תשנן את התיק היטב, זה יעזור לך במהלך החקירה.״ הוא מהנהן ונשאר בשקט, נשאר עם הסערה בתוך גופו, עם התהיות והמחשבות. אני מפנה את מבטי ממנו אל התיק ומתחילה לשנן שנית את כל הפרטים. אין הרבה פרטים, אבל כן יש הרבה חורים בעלילה. כאילו יש עוד אנשים, ויש, שנמצאים בתוך הסיפור אבל לעולם לא שמעו עליהם והאיש היחיד שהיה באותו רגע שרצחו ולא ראו בעיניים את ניק מרפי היה ג׳ו. כשמביטים בתיק לראשונה, מגלים ישר שג׳ו הוא האשם ברצח של ניק מרפי, אבל כשמסתכלים עליו שנית, רואים יותר ויותר פרטים חסרים, פרטים חשובים. התיק מסובך בלי האמת, אבל אני נחושה בדעתי להצליח ולכן אני מנסה לשנן ולמצוא יותר ויותר ראיות ופרטים שיוכלו לעלות דגלים אדומים במוחי.

אני מרגישה שעובר כמה דקות שבהם אני קוראת שוב ושוב את התיק ומנסה לפענח אותו, אבל כאשר אני מביטה בשעון, הוא מספר לי אחרת. חלף לו שעתיים, השעה עכשיו שש וחצי. הגעתי לכאן בארבע וחצי, אלוקים. אני מתמתחת במקומי, משנה תנוחה ומביטה שוב בתיק, אבל אני לא מצליחה להתרכז כי פתאום דין אומר, ״אני לא מבין משהו אחד,״ מוריס מרים את ראשו המרוכז במחשב אל דין ונותן לו להמשיך לדבר ולשאול את כל השאלות שצצות במוחו. ״אתמול אמרת שמצאו ראיות רבות על אבא שלי בתיק הזה, אבל לאחר מכן אמרת בעצמך שהמשטרה שחררה אותו בעצמה לפני שמונה-עשרה שנה, אז למה כולם מאמינים לזה שאבא שלי אשם ברצח? שהוא טוען שהוא אשם. לא אמורים לשחרר אותו גם אם הוא טוען אחרת?״ מוריס מוריד את משקפיו ונאנח בכבדות. ״השוטרים מעדיפים להתעלם מהראיות הללו, העיקר לתפוס את הבן אדם ומבחינתם, אם הוא אומר שהוא אשם - תודה לאל שגמרנו עם התיק הזה והסיבוך שאיתו הוא מגיע.״ מוריס אומר ואני מכווצת גבות. ״זה לא בסדר-״ דין מתחיל לומר אך הוא קוטע אותו שנית. ״אתה צודק, זה לא בסדר. בדרך כלל היו בודקים את הכל שוב, אבל יש מישהו מאצלנו, אדם כאן בפנים שעוזר להכל להיראות אחרת. ובשביל שאף אחד לא יגלה על כך, אני צריך את שתיקתכם המלאה.״ מוריס אומר, מביט בכל אחד מאיתנו באזהרה מלאה. ״נתנו לי חודש למצוא ראיות חדשות לתיק של ג׳ו קרטר, כי התעקשתי שהוא חף מפשע. אנחנו נמצא את האשם אבל יש אחוז גדול שלא. ואם לא נצליח, הכל הולך לשווא. העורך דין, הכסף והמאמץ.״ מוריס אומר ואני בולעת רוק. זה מה שמפחיד, מבעית אותי בכל העניין הזה שהכנסתי את עצמי אליו. מפחיד אותי שלא נצליח למצוא חור בתיק, משהו חשוד ושג׳ו לא ישתף איתנו פעולה וימשיך לחפות על אותו אדם. מפחיד אותי שהכל יהיה לחינם ולא נצליח לעזור לו. אני מנידה בראשי, מחליפה נושא. ״עברתי על התיק הזה בשעתיים האחרונות יותר פעמים משאני יכולה לספור אבל משהו אחד היה נראה לי מוזר.״ מוריס ודין הביטו בי, אומרים לי להמשיך לדבר מבלי לומר דבר. ״לא מצאתי אף חקירה עם המשפחה של הנרצח. אני יודעת שזה אולי יוביל אותנו למבוי סתום, אבל שווה להתחיל מכאן.״