רגשות מעוותים

ג׳ו: 29

״על מי אתה מגן, אבא?״ דין שואל אותי ואני לא יכול שלא להביט בפרצופו המלא חבורות ולא להתעצבן על אחי, טום, חברי הכי טוב. טום ידע שהילדים קרובים לאמת ולכן לקח אותו למקום מזוין שיפוצץ את בני במכות ויעביר לי מסר שכדאי לי להשתיק את הבן שלי אחת ולתמיד ובו זמנית לגרום לטום להיראות כאילו הוא לא אשם ולהמשיך להיות צמוד לבן שלי.

הוא הגזים.

הוא פגע בבן שלי ועכשיו הכל מתחיל להתבהר לי. אמנם אשתי, האישה שאהבתי בכל ליבי ואני עדיין מרגיש משהו אליה לצערי, בגדה בי כל השנים יחד עם טום - עם אח שלי, החבר הכי טוב שלי. אני לא רוצה לומר לבן שלי שאימא שלו היא זו שרצחה יחד עם טום את השומר המסכן, אני לא רוצה לגרום לו לשנות את דעתו לגבי דוד שלו ואימא שלו. אבל אני לא יכול להישאר כאן ולהגן על אנשים כאלה כאשר זה פוגע באדם שאני אוהב בכל ליבי, כאשר הם פוגעים בבן שלי. אני חייב לספר לו את האמת כי אחרת הוא יפגע מזה כפול ולא אוכל לחיות לעולם אם יקרה לו משהו חמור יותר מכמה אגרופים לפנים.

אני מביט בו, הבן שלי, הבן שאני כל כך אוהב ומעריך שיש לי אותו בחיים יושב מולי, בחדר חקירות מזוין. הוא מביט בי בתהייה למה אני מגן על אנשים חסרי חשיבות.

״על טום ואימא שלך. אני מגן עליהם.״ אני אומר, זורק את הפצצה לאוויר הפתוח, על השולחן המזוין. שניהם משתנקים, לא מאמינים לכך. דין פוצה את פיו וסוגר, וחוזר חלילה. הוא תוהה למה אני מגן עליה, אני בטוח. על אישה שלא אהבה אותי ועזבה אותי מיד כשהיה קשה. אני נאנח. ״הכל התחיל במוזיאון, בחופשה שלנו במדריד.״ אני ממלמל, חוזר לשם, לאותו רגע, אותו רגע שבו הבנתי שהלך עליי. באותו רגע שבו אשתי ניצלה אותי כי ידעה מה אני מסוגל לעשות בשבילה, ידעה שמצידי להיכנס לכלא בשבילה. ״התעוררתי במיטה לבדי...״

עיניי נפקחות, מתרגלות אל האור הקורן מן המנורה, נזכר שהייתי עצלן מכדי לקום וללכת לכבות את האור. אני נמתח במיטת הקינג סייז בבית המלון במדריד, מביט סביבי ומשהו חסר לי בעין - היא. היא לא כאן. ״ג׳ני?״ אני ממלמל ואין קול ואין עונה.

״ג׳ניפר!״ הפעם אני צועק.

איפה היא?

לפני כחמישה חודשים מי שעומדת להיות אשתי נכנסה להיריון יחד עם בני. בני הבכור, הראשון. תמיד פחדתי להיות אבא אבל אני מבטיח לעצמי שאתן את כל כולי לילד הזה. הצעתי לה נישואין, לא בגלל שהיא נכנסה ממני להיריון, אלא בגלל שתמיד ראיתי איתה עתיד. תמיד אהבתי והערצתי אותה כל כך, כל נשימה ונשימה. אני אוהב אותה יותר מדי ואעשה הכל בשבילה, והיא יודעת את זה. אני נמתח מצד לצד ופותח את המיקום שלה בטלפון שלי. ג׳ני החליטה להתקין לה ולי אפליקציה שבה בודקת את המיקום שלך בזמן אמת. אני עדיין לא מבין למה, אני סומך עליה כמו על החיים שלי אבל בכל זאת הסכמתי בגלל אהבתי הגדולה אליה. אני לוקח את הטלפון ומביט בנקודה האדומה מהבהבת על מסך.

מוזר, היא הלכה למוזיאון בלילה?

אנחנו נמצאים במדריד יחד עם אחי, טום - החבר הכי טוב שלי. הוא אחי הגדול ואני סומך עליו עם החיים שלי, מאז שאנחנו ילדים קטנים מעולם לא הצליחו להפריד בינינו. רצינו לטייל שנים בעיר הזאת ולכן באנו הנה. אני קם מהמיטה, מתארגן ויוצא לכיוון. לאחר כחצי שעה אני סוף כל סוף מוצא את המוזיאון בין כל הדירות המקומיות שנראות אותו הדבר, כאילו נכנסתי לחדר מלא במראות ואני רואה כל דבר כפול בגודל ובנראות.

כתוב בגוגל שהמוזיאון סגור, אך בכל זאת הדלת פתוחה כאילו המקום פתוח למבקרים. אני נכנס מבלי לחשוב פעמיים כי המיקום מראה לי שהיא נמצאת שם בפנים. אני לא מבין מה היא עושה שם, אבל בכל זאת נכנס כדי לבדוק את השטח, לא חושב פעמים.

בפנים, הכל שקט, דממה על חוט. הכל חשוך, חושך מצריים. אני הולך בין כל יצירות האומנות התלויות על הקיר ולפתע, שומע לחשושים. אני משתדל להיות שקט כשאני הולך לכיוון אבל מיד שומע קול אדם זועף שאינו מוכר לאוזני כלל. ״אמרתי, תרים ידיים!״ יש שקט לכמה שניות בודדות ולפתע, אני שומע קול אקדח נטען

ובום,

ירייה אחת נשמעת באוויר.

אני מתחיל לרוץ, להילחץ שקרה משהו לג׳יני שלי.

אלוקים אדירים!

אני בולע רוק, מנסה להבין מה בדיוק עומד מולי, את הפאקינג סיטואציה שמשאירה אותי עומד דום. להפתעתי הרבה אני מבחין בטום, אחי היקר, שנמצא ליד ג׳יני ושניהם מחזיקים ידיים כמו זוג מזוין וביד השניה הם מחזיקים את האקדח.

הם ירו באדם המסכן יחד.

אני מנסה להבין את התמונה שאליה נכנסתי ורגע ועוד רגע עובר והכל מתחיל להתחבר לי. האנשים הכי חשובים לי, האנשים שאני הכי אוהב ומעריך, האישה שנושאת את הבן שלי הרגה יחד עם אחי את השומר של המוזיאון. ״הוא חיי?״ אשתי מביטה לטום בעיניים, הוא בולע רוק בלחץ. הוא יורד על ברכיו ובודק את הדופק שלו. ״אלוקים אדירים. פגענו ישירות בלב, ג׳ני.״ פאק. ״מה אתם,״ אני ממלמל, מניד בראשי, מנסה להבין את המאורע אבל אני שומע צעדים מאחורי, הם מהירים כל כך. אני בולע רוק. ״תלכו!״ אני אומר בפזיזות.

״ג׳ו!״ ג׳ני ממלמלת באי הבנה. אני הולך אליה, מחזיק בפניה באהבה רבה, נושק לשפתיה המתוקות. נשיקה קצרה, אך באותה נשימה מבטאת עד כמה אני אוהב אותה ומוכן להיכנס לכלא בשבילה, תרתי משמע. ״לכי, בבקשה.״ היא מהנהנת כאשר דמעות יורדות מעיניה. אחי מביט בי ובעיניו קנאה. תמיד חשדתי שטום פשוט מקנא בזוגיות שלנו אבל לא, הוא מקנא כי הוא אוהב אותה. אני יודע זאת בוודאות. אני אעשה הכל למען אחי, אפילו אכנס למענו לכלא ואגן עליו עם נשמתי אבל לוותר על אהבת חיי למענו? לעולם לא. ברגע שדלת היציאה עומדת להיטרק על שניהם, שומר נכנס למסדרון ומכוון לכיווני אקדח. המוזיאון מתמלא הבהובים של אדום-כחול, סירנות מתחילות להישמע מכל עבר כאשר משפט אחד נשמע באוויר, ״ג׳ו קרטר, אתה עצור על תקן רצח. כל מילה שתאמר תשמש נגדך בבית המשפט.״

❀