רגשות מעוותים

דין: 18

חלף לו שבוע שלם שעבר בנחת. אבי הפסיק להתעקש איתי כשאמרתי לו להתפטר מהעבודות השניות שלו כי אין לו מה לדאוג יותר, העלו לו את השכר. הוא הקשיב לי וכרגע הוא חזר לקדמותו, הוא לא נראה עייף יותר ומחייך כמו תמיד, כאילו המשבר הקטן שחווינו בתור משפחה לעולם לא נברא. עכשיו, אני רק צריך לדאוג להשתתף כל סוף חודש במרוץ רחוב ואקבל את הכסף והכל יהיה טוב, כמו שהיה. למרות הכל, למרות שהכל חזר לקדמותו, אבי לא עייף יותר וישן כמו אדם נורמלי ועם היילי הכל חזר לקדמותו ואנחנו לא נחמדים או עוזרים אחד לשני יותר, אבל למרות כל זה, אימא עדיין במצב שלה. היא עדיין שותה אלכוהול בכמויות ומבזבזת בכמויות את הכסף כאילו הוא גדל על העצים. היא שותה אותו כמו מיץ צונץ בקיץ. אני יודע שעכשיו שהמשכורת הכפולה שאבי קיבל בזכותי, עוזרת לאזן את כל ההוצאות אבל עדיין, הכסף מתבזבז כאילו הוא גדל על עצים. ועל מה? על פאקינג שתייה חריפה מזוינת. אימי מכורה, תרצה או לא תרצה בזה, היא נהיית מיום ליום, משבוע אחד לשני - אלכוהוליסטית. זה לא מוצא חן בעיני ולא בעיני אבי. היא נשארת בלי עבודה ושותה כמו ממורמרת. היא לא מוכנה להקשיב לא לאבי ולא לבנה היחידי. אני מודה, זה מדגדג את ליבי. אני מרגיש אותו נשבר כשהיא אומרת לי ללכת ושהיא לא רוצה לדבר איתי יותר. אני לא מבין מה קרה, אני לא מבין מה עשיתי. אימא אמורה לאהוב אותך לא משנה מה, אבל אצלי זה הפוך. אצלי זה... אני בולע רוק יחד עם המחשבה. היא כואבת מדי כי אני לאט לאט מאבד את אימי, ולא מבחירה. אני מנסה, אני פאקינג משתדל לשוחח איתה ולוודא שהיא בסדר אבל היא לא רוצה את עזרתי. היא רוצה להישאר אלכוהוליסטית לנצח. אני לוקח נשימה ומאיץ את מהירות הריצה שלי. לילה בחוץ, בחרתי לצאת לריצה ארוכה וממושכת לפני שאני נכנס להתקלח ועולה לישון. החושך סוגר עליי מכל עבר. אורות הרחוב, הכוכבים והירח הם היחידים שמאירים ויחד עם כל האור הזה, אני עדיין מרגיש חשכה. אני מרגיש אותה סוגרת עליי כאילו שמו מעליי כיסוי עיניים. המחשבות הארורות מתפוצצות לי בראש. אני מאבד את הכל. את כל מה שהיה חשוב לי. אני מאבד את אימא שלי. וזה אפילו לא ממחלה מזוינת, אלא מרצונה החופשי. וזה מה שהכי כואב. היא רוצה לאבד אותי - מרצונה החופשי. אלוקים. אני נאנח ולאחר חצי שעה אני חוזר לבית, עולה להתקלח ולמיטה. ברגע שראשי נוחת על הכרית אני שוקע בשינה עמוקה.

אני קם בבהלה לשמע משהו שנחבט בקיר. הרעש היה רך אבל בכל זאת קשה כמו אבן. אני בולע רוק, חושב שאני מדמיין וחוזר לישון.

בפעם הבאה שאני קם זה בגלל שאני מרגיש את הגרון שלי יבש כמו כמה ימים של הליכה במדבר מבלי מים ורצון להתאבד. אני קם מהמיטה, מתמתח מרוב עייפות ויורד לקחת מים מהמטבח. לקחתי את המים ושתיתי אותם כל עוד נפשי בי. המים מחליקים לתוך גרוני מרוב צורך ארור. אני מרגיש את הקרירות שלהם בגרוני ונאנח. כשאני מגיע למדרגות, אני שומע משיכה באף, כאילו מישהו בוכה. אני מקמט את מצחי. אני שומע את קולה של אימי ונותר דומם במקומי. ״אני לא אוהבת אותך יותר, ג׳ו. אני אוהבת מישהו אחר.״