רגשות מעוותים

היילי: 14

״ואת כאן על תקן?״ הבחור הנחמד שואל אותי. זה קצת מוזר לי כי אם אתם רוצים למצוא אנשים נחמדים, כאן זה המקום האחרון למציאת אנשים כאלה. כולם כאן אנשים טורפי אדם, קניבלים. לפני שאני באה להגיב לו, דין מקדים אותי.

״הבחורה שלי.״ דין אומר ומפתיע אותי. אני פוקחת את עיניי ללא בושה.

מה. לעזאזל.

זרועו שכרוכה מסביבי מהדקת את אחיזתה בי כאילו אם הוא ישחרר ממני עכשיו, אני אעוף ברוח הארורה. אני מנסה להשתחרר אבל הוא מהדק אותי חזק יותר אליו. אני מחייכת אל הבחור. ״הבן אדם לא בגדר השפיות. תסלח לי, בבקשה.״ אני מתייחסת לאמירה שלו, אני שומעת אותו נוהם מעליי ומחייכת חיוך רחב. עצבנתי אותו. הבן אדם מחייך והולך אל דרכו. שירים נשמעים ברקע כאשר אני מסתובבת אליו ויורקת בזעם, ״אני לא הבחורה שלך, ולעולם לא אהיה.״

״מעולה, גם לעולם לא אאחל לעצמי אחת כמוך.״ אני בולעת רוק. משהו מעקצץ בליבי. ״מה לעזאזל זה אמור להביע?״ שאלתי בזעם יוקד. הוא מגלגל עיניים והולך לעבר כל האנשים, נעלם בהמון הגדול כאילו הוא בבריכה הארורה וצולל עמוק אל תוך המים. מעולה, שילך. אני לא הולכת לרדוף אחריו, הוא אמור להישאר כאן לידי. אלוקים, הוא בכלל לא יודע מה אמורים לעשות, הוא בכלל לא התאמן. בלעדי, הוא יסיים מת בין כל החבורת משוגעים הזאת. ״חבר׳ה!״ מישהו צועק לתוך מגה-פון ולשניה צליל צורם באוזני כולם מהמגה-פון שהוא מחזיק בידו. ״מצטער על זה,״ הבן אדם אומר. אני הולכת אחרי קולו ושמה לב שזה המר נחמד שדיבר איתנו לפני כמה שניות. ״הדמי כניסה כרגיל. אלפיים דולר אצל וינס ואתם בפנים. כפי שאתם יודעים הזוכה מקבל את הערימה של הכסף.״ רעשי מחיאות כפיים וקריאות כבוד כלפי המשתתפים נשמעים מכל עבר. אני מנסה למצוא את דין אבל לא מצליחה. אני מסתכלת ימינה, שמאלה ואף אחד לא נמצא שם. שיערו הבלונדיני לא נמצא במקום ההומה אדם. ״תתקבצו כולכם יחד. בעוד ככמה דקות מחריאות אנו עומדים להתחיל!״ עוד צעקות, צרחות עידוד נשמעים מכל עבר, צרחות של ריגוש ומתח ממלאים את האוויר הפתוח. אני מתחילה לחפש בעיניי אותו שוב ולא מוצאת.

איפה הילד הזה, לעזאזל!

״מחפשת אותי?״ אני מסתובבת בבהלה. ״מטומטם!״ צעקתי עליו. ״לא אכפת לי אם שנינו כועסים אחד על השני ברגע זה, אתה חייב ללכת לתת את הדמי כניסה. עכשיו.״ אמרתי בזעם עליו, ועל העולם. אבל הוא מניד בראשו לשלילה. ״למען ג׳ו.״ לחשתי, הוצאתי את הקלף המנצח. דין עצם את עיניו ומלמל, ״לעזאזל.״ נאנחתי. ״תתקשר אליי. אני אהיה במרחק שיחה ממך ואם תצטרך עוד הסבר על איך לנסוע בבימבה ג׳וק, אני כאן בשבילך.״ הוא זועף אבל אני מצליחה לשחרר ממנו גיחוך קטן. הוא במתח, זה ברור. אבל זה עדיין לא נותן לו את הרשות לזרוק עליי את כל המתח שלו. אמנם שנינו חמים אחד על השני כבר הרבה שנים, מקניטים, יורדים אחד על השני, אבל אני קרעתי את התחת שלי בשבילו כדי שהוא יגיע לכאן למרות שלא מגיע לו והוא חייב לי על זה פאקינג הרבה. ״קדימה.״ אמרתי והוא לקח נשימה עמוקה והתחיל ללכת אל רחבת האש. ממרחק מסוים, אני מבחינה שהוא נתן לבן אדם שאחראי על כך, וינס, את הדמי כניסה. לא עשו לו בעיות, תודה לאל. אני הולכת יחד עם כל האנשים, יחד עם כל הזרם. כשכולם הולכים יחד כך בשורה, אנחנו נראים כמו כת לכל דבר וזה גורם לי לצחקק. המכוניות מתאספות בשורה אחת אחרי השניה, אחת ליד השניה. הגעתי למקדימה ואני רואה את דין לוקח נשימות עמוקות ומחזיק בשערו במתח כשהוא בתוך הרכב של אבי.

הוא עד כדי כך לחוץ? מה לעזאזל קרה?

״היי,״ אני מסתובבת למשמע קול מוכר ומבחינה במר נחמד. אני מחייכת לעברו. ולפתע, הוא מחטט בכיסו, גורם לי להיות סקרנית ולתהיות מה הוא מחפש. הוא מוציא את ידו מהכיס ושולף משם אקדח.

אקדח.

❀