רגשות מעוותים

דין: 26

יום שני הגיע, יום לימודים מזוין לפנינו ואני מתקשה לעמוד על רגליי. יומיים חלפו להם, ארבעים ושמונה שעות מזוינות שהייתי רחוק מאבי, ממנה. ביליתי את היומיים האלה יחד עם איידן במסע אחר המתנה המושלמת ליום האהבה הראשון שלו יחד עם אלי. אני שמח שהם מצליחים להחזיק זוגיות, מרשימה אם יורשה לי לציין והוא אומר לי שהכל בזכותי ובזכות היילי שהורדנו פרופיל. אני לא חושב שמה שאנחנו עושים זה באמת להוריד פרופיל אבל מה שהוא לא יודע לא פוגע בו. אני מתחיל להימשך אליה, סליחה, אני נמשך אליה כמו מטורף. באותו יום של המרוץ הרגשתי שהייתי חייב להגן עליה ולהרגיע אותה כשראיתי עד כמה היא חוששת מהכל. ניסיתי לגרום לה להרגיש בטוחה בעצמה והצלחתי. כשהבטתי בשפתיה, לפתע מצאתי את עצמי דוחק אותה אל הקיר ומשתיק את הפה היפה שלה. כשנישקתי את שפתיה הבתוליות לראשונה, הרגשתי את ליבי פועם בפראות ורציתי להמשיך לנשק אותן לעד. ולעזאזל, אני רק רוצה לפגוש אותה שוב ולדאוג ששפתיה ישארו חתומות בעזרת שפתיי. אם חשבתי שנשיקה אחת תמימה תפסיק את הכל, את המשיכה המזוינת שלי אליה, טעיתי. טעיתי ובגדול כי מאז אני לא מפסיק לחשוב עליה, לחשוב על איך שפתיה נפתחו בשבילי כשהעמקתי את הנשיקה. איך ידיה עלו בטבעיות אל צווארי ונגעו בשערי כאילו זה המקום היחיד שאנחנו אמורים להיות בו.

אבל באותה נשימה, בכל הטירוף הזה, גרמתי לעצמי לדאגה שלא רציתי על עצמי. דאגתי לה באותו לילה, לאו דווקא בגלל הנשיקה, ואני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה. אני לא יודע מה קורה לי אבל זה מה שאני חושב עליו בימים האחרונים - עליה. ועל השפתיים שלה, פאק. אני עד כדי כך עסוק בשטויות, בה, ששכחתי מהבעיות של אבי והלכתי לתחנת המשטרה ושנינו פשוט דיברנו כאילו הוא לא נמצא במעצר, מגן על מישהו ובגלל אותו כלב מזוין הוא נמצא שם מאחורי הסורגים, מחכה לסוף החודש שהמשטרה נתנה למוריס בשביל להוכיח את חפותו, סוף חודש שהוא קרב ובא ואין לנו שום קצה חוט מזוין. מוריס אמר לי ולהיילי להיפגש איתו ביום שני אחרי הלימודים וכך יהיה. הוא אמר שיש לו חקירה עם אחד השומרים מלפני שמונה-עשרה שנה ואני מצפה לכך, מצפה למצוא קצה חוט מזוין, קצה חוט שאנחנו כל כך זקוקים לו. אני מתארגן לבית ספר, מנסה לחייג לאימא שוב אבל הפלא ופלא - היא לא עונה. אני לא יודע כבר מה לעשות, ידיי חבולות. אני מבין שהיא לא רוצה כל קשר לאבא שלי בגלל שהוא נכנס לכלא, אבל היא הייתה אשתו למשך מעל לשני עשורים. אני לא מבין אותה איך היא יכולה לעשות את זה לבעלה, לבן היחיד שלה? אני לא אשקר, זה פוגע בי כמו חץ ללב מזוין, אבל אני חייב להישאר חזק בשביל אבא, להוכיח לאימא שאיני צריך אותה בחיי ולא להראות חולשה לעולם. אני מגיע לבית ספר אחרי כמה זמן של הליכה מלאה בתהיות ובניסיון לעבור על התיק ששיננתי עד אין סוף כדי להגיע לאור שבקצה המנהרה - אל האמת. אזהרת ספוילר: לא הצלחתי למצוא דבר. זה תיק ללא קצה חוט, ללא שום דבר מוזר או מסתורי שיוכל להוביל אותנו אל האדם שאחראי על הרצח של ניק מרפי. ״היי, אחי.״ איידן מגיע אליי בחיוך מכאן ועד לחלל. ״מה קיבלת אתמול שאתה כל כך מחיוך על הבוקר?״ אני מקניט והוא מגלגל עיניים. ״לך תזדיין.״ שנינו מגחכים והולכים לשיעור שלנו. היום עובר חלק, בלי תהיות ומחשבות על מה יקרה הלאה, על מה שקורה עכשיו. הבעיה היחידה שלי היא שלא ראיתי היום את היילי, והבעיה הגדולה יותר זה שהפרט הזה מפריע לי.