רגשות מעוותים

היילי: 37

שנת הלימודים חולפת לה בשניה אחת, כאילו נקשו באצבעות וכמו קסם, הזמן חלף לו. אם חשבתם שההקנטות ביני לבין דין הסתיימו, אז תעשו רוורס ותחשבו שנית. אמנם רמת הרגש עלתה עם הזמן אבל רמת ההקנטות? בחיים לא. אבל הפעם, הכל שונה. ההקנטות מגיעות עם חיוך גדול על הפנים וצחוק. אני מלאת אושר כמו שלא הרגשתי מעולם. כמו שאמרתי, שנת הלימודים קרבה לסיום ואיתו נשף הסיום, הפרום וההצעות המיוחדות. בעצם, מחר בערב מגיע הערב שכולנו מחכים אליו. אלי ואני ראינו הרבה הצעות של כל התלמידים בשכבה שלנו. חלק הרימו הפקה בה פרסו שטיח אדום במסדרון בית הספר והבחורה התקדמה אל הבחור כמו כלה ביום חתונתה, חלק עשו שלטים של ׳האם תצאי איתי לנשף?׳ עם קונפטי.

ואתמול, איידן הציע לאלי. התכנית הייתה ברורה לכולנו כאשר בחזרות למשחק של הקבוצה, השחקנים ועוד כמות מטורפת של אנשים הגיעו ועמדו דום, כל אחד במקום עד שהם הסתדרו במקומות ואמור היה לצאת להם ׳האם תצאי איתי לנשף?׳ אבל למרות כל המאמץ יצא להם פשוט ערמה של אנשים עומדים אחד ליד השני. למזלו של איידן, אלי אוהבת אותו ופשוט צחקה מכל העניין ונענתה בחיוב להצעה שהלכה לעולמה. מכל עבר כשאני הולכת אני רואה הצעות, פרחים, קישוטים ולא יכולה שלא לחשוב על כך שעדיין לא הציעו לי, דין עדיין לא הציע לי. ידעתי מלכתחילה שהוא לא אוהב את הדברים האלה אבל באמת ובתמים חשבתי שהוא כן יציע לי, ותראו איפה אנחנו עכשיו, מחר הנשף. זה עושה לי משהו בלב אבל בכל זאת אני לא מדברת על זה, אני מאמינה שהוא לא יאכזב אותי. בכל הזמן שחלף מאז המשפט שבו הכריע שג׳ו חף מפשע והאשמים הם טום וג׳ניפר, דין וג׳ו ניסו בכל יכולותיהם לדבר איתם אבל הם לא היו מוכנים כלל. זה שבר את ליבו של דין למרות שכאב לו מכך שהמשפחה שלו בגדה בו אבל בכל זאת, בכל החרא מצאנו אחד את השני. בכל הבלגן ג׳ו ודין, אם זה אפשרי בכלל, התקרבו יותר זה אל זה. הם מנסים לשכוח מהכל והצליחו אבל כמו תמיד, לפעמים יש עליות ומורדות בחיים וככה זה יהיה תמיד. לפעמים דין נזכר בכך וזה מדגדג אותו עד שהרגשת המועקה נעלמת. כמו שאמרתי, אנחנו מתגברים על הכל.

אני יוצאת מהשיעור שלי, רואה הודעה חדשה בטלפון.

אלי: תגיעי למגרש.

היילי: ממתי את נמצאת שם מרצונך החופשי?

אלי: אל תשאלי שאלות ולא תשמעי שקרים.

אני מגלגלת עיניים. עכשיו יש לנו שיעור ספורט יחד עם ג׳ו וחשבתי שאלי תאמר לו איזה תירוץ שהיא עוזרת למורה ותתחמק. אבל הפעם, הפעם היא הפעם הראשונה שבה היא אמרה לי לבוא לשם מרצונה החופשי ולא למקום הקבוע שלנו. אני מתקדמת כמה צעדים, מגיעה אל הדלת ופותחת אותה לרווחה. ״משהו מוזר אצלך, אלי, ואני-״ אני שותקת כשאני מגיעה אל המגרש הרחב, עומדת דום למראה שנמצא מולי, נדהמת מכדי לדבר. רעש שנשמע כמו יריה רק פחות מאיים נשמע ומיד השמיים מתמלאים בקונפטי בצבע זהב ואדום.

אני פוצה את פי וסוגרת, פוצה אותו שנית וסוגרת, חוזרת חלילה על הפעולה, אבל לא יוצא משם שום מילה, כאילו שכחתי איך לדבר. לבסוף, אני מחניקה צחוק כאשר אני מתקדמת אל דין, הוא מחזיק שלט וחיוכו רחב. אני קוראת את השלט וממלמלת, ״אלוקים,״ כאשר אני לא מצליחה להתאפק וצוחקת למראה המילים. ״אמרתי לו להשקיע קצת, אבל הוא טען שאת תהרגי אותו.״ ג׳ו אומר. וזה באמת היה נכון. אמנם כל ההפקות שכולם מרימים רק בשביל להציע לבת זוג לפרום נראה מושלם והכל אבל בשבילי זה יותר מדי, אני לא אוהבת את כל תשומת הלב הזאת, וזה, השלט ואיתו הקונפטי שנופל באוויר, מספיק לי. האנשים שנמצאים מסביבי מספיקים לי. אלי, איידן וג׳ו וכמובן דין.

אני מתקרבת אל השלט שבו כתוב ״עשרה דברים שאני שונא אוהב לגבייך.״ כאשר המילה שונא נמחקה כלא הייתה וחיוכי התרחב. מתחת למשפט כתוב רשימה של עשרה דברים שהוא אוהב לגביי ואיני יכולה שלא להחניק בכי כשאני קוראת את המילים בקול.

״אחת, ההקנטות שלך.״

״שתיים, השיער שלך.״

״שלוש, הדאגה שלך.״

״ארבע, הצחוק שלך.״

״חמש, האישיות שלך.״

״שש, העיניים שלך.״

״שבע, החיוך שלך.״

״שמונה, האהבה שלך.״

״תשע, אותך.״

״עשר, תבואי איתי לנשף?״

דין מתקרב אליי כשסיימתי לקרוא את הכל בקול רם. ידיו נכרכות סביב גופי ומושכות אותי אליו בעדינות. ״מה את אומרת, יפיפייה? תבואי איתי לנשף?״

״יש לי ברירה?״ הוא עושה את עצמו חושב לשניה ואז אומר, ״לא, אין לך ברירה. אם את עקשנית מדי אני אקח אותך בכוח.״

״אני אקרא למשטרה ואדווח על חטיפה.״

״מוריס לעולם לא יאמין לך.״ הוא אומר, מזכיר לי שבחודשים שעברו מינו אותו למפקד התחנה. לשמע העידודים מהצד, דין רוכן לעברי, נושק למצחי ומשם יורד אל פי. אפו מתחכך באפי והוא מחייך, עיניו יורות קרני אושר ואני יודעת שזה בגללי, בזכותי.

״היילי ג׳ונס,״

״דין קרטר,״ אני חוזרת אחריו.

״אני רק רוצה שתדעי שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה.״

״ואתה,״ אני מעלה את ידי אל צווארו ואומרת, ״הדבר שאני צריכה לקום אליו כל בוקר ולסבול במשך שנים.״ הוא משמיע גיחוך קטן ולאחר מכן אני אומרת ברצינות, ״אני אוהבת אותך, דין.״ הוא מחייך כנגד פי, חוטף נשיקה קטנה וממלמל, ״ואני אוהב אותך, היילס.״ אני מביטה בעיניו הירוקות-דבש שפעם כל כך שנאתי ועינינו ננעלות כאשר אנו מחזיקים קשר עין, מחויכים וללא ספק מסופקים. הוא רוכן אליי ולא מבזבז שניה נוספת כאשר פיו כובש את פי בנשיקה מסחררת שמראה את הרגשות של שנינו כלפי אחד השני. אני נמסה כנגד פיו. לולא ידיו האיתנות האוחזות בי כנראה שהייתי נופלת לדשא הרך. הנשיקה מתוקה ועדינה, מספרת את כל הסיפור שלנו עד כה. היו קשיים ומכשולים בדרך, אבל מי שאומר לכם שאי אפשר לגבור על כמה קשיים ומכשולים קטנים בדרך - הוא טועה. אנחנו הצלחנו. התחלנו עם שנאה בליבנו אבל כנראה שהמשפט ״הקו בין השנאה לאהבה דק״ לא היה נכון יותר מעכשיו.

❀