רגשות מעוותים

דין: 32

מי היה מאמין.
מי היה מאמין לעזאזל שאני אתאהב בילדה שרק מבט אחד ממנה ודמי היה מבעבע, בוער מזעם, שנאה גדולה וטינה כלפיה. לא הייתי מוכן לשמוע את שמה, לא הייתי מוכן להיות איתה אבל בכל זאת היינו יחד בשל הנסיבות שלנו. אבל עכשיו, עכשיו כשאני חושב עליה ומביט על תמונות שלה כמו נקבה, מעביר אחת אחרי השניה בגלריה, אני רוצה לקחת את כל השנים שבהם השנאה שלטה בנו ולהיות איתה. אני יודע שזה מוקדם מדי, הכל קרה כל כך מהר. ברגע ששנינו התראינו לעיתים תכופות ובילינו יחד, הלב לא עמד בזה והתפוצץ. הוא נזכר ברגשות העזים שהרגשתי כלפיה לפני שנים.

הרגש הגיע כשאבי נכנס למעצר בתחנת המשטרה המקומית מאחורי סורגים עד שבית המשפט יגיע אל התיק שלו. יום רביעי הזה.

אני לא מבין איך משנאה גדולה כל כך, הגעתי למצב שבו אני מרגיש שאעשה הכל בשבילה. הגעתי למצב שבו הנשיקה שחשבתי שהולכת להוריד את המשיכה שלי אליה תעלם, שהדאגה במרוץ רחוב גברה על השנאה שלי ורציתי אותה כל כך עד שהגנתי עליה בגופי, על מישהי שאני לא סבלתי ועכשיו מתחיל לראות אותה באור שונה. הגעתי למצב שהיום בחדר שלה, הורדתי מגננות והראתי פגיעות מולה. לא רציתי, אבל זה שרף לי בלב שהיא התחמקה, כאילו שום דבר לא קרה. אני זוכר הכל מאתמול, אמנם הייתי בהשפעת אלכוהול אבל ידעתי מה אני עושה, ידעתי מה אני אומר. הורדתי שליטה כאשר הלכתי לצידה ולא צעד אחד מלפניה. אני תמיד חייב להיות האדם האחרון שיאמר בנינו את המילה, משפט אחרון אבל הפעם הראתי לה שאני מוריד את המגננות והשליטה בשביל שנוכל לדבר כי אני יודע, והיום היא אמרה במפורש, ששנינו מרגישים אותו הדבר.

אמנם שנינו עדיין לא יודעים את רמת הרגש אבל כן יודעים שהוא כאן, בפנים, בלב שלנו. עכשיו, המשפט ׳הקו בין השנאה לאהבה דק׳ מקבל משמעות שונה לחלוטין ומה שאני בטוח בו זה כשאני מסתכל עליה אני רואה רק אור. כאילו השמש המזוינת כאן בעצמה מסנוורת אותי מיופיה. כשנישקתי את שפתיה בפעם השניה, הרגשתי את ליבי פועם בפראות ורציתי להמשיך להיות איתה לעד. שפתיה שרציתי לנשק כל כך שוב הרגישו כאילו מתתי וחזרתי לחיים - היא החייתה אותי, החזירה אותי לחיים מזה חודשים שלמים שהרגשתי שמשהו חסר בתוכי. היא נתנה לי יד מתי שרציתי לצאת בכוחות עצמי מהבוץ התובעני והייתי עקשן כל כך לא לקבל את עזרתה. ועכשיו, למרות שאני יודע שהיא תתחמק ממני, אני אתן לה זמן להפנים את הרגשות ולא לפחד ולאחר מכן לא אוותר ואמשיך להילחם עליה. אגרום לה להבין שהעולם לא יחרב אם נכנס למערכת יחסים, גם אם השנאה הייתה שוכנת בתוכנו במשך שנים.

עכשיו הכל השתנה.

המשחק השתנה.

חוקי המשחק השתנו עם הזמן ועכשיו נצטרך ללמוד לשחק בהם מחדש.

הבוקר מגיע ואיתו השמש זורחת ומאירה את כל חדרי באורה החמים. אני יוצא מהבית בסביבות הצהריים והולך אל טום, להתעמת איתו ולהוציא עצבים על הכל. עליה, על כך שהיא מתחמקת ועל כך שאין לי מה לעשות ומרגיש שאפילו העורך דין לא יצליח להוציא את אבי ממאסר עולם. והכי הרבה עליהם, על טום ועל אימי. הם חסרי רגשות, חיות מזוינות. איך הם יכלו לפגוע כך באבי? ועוד ללכת מאחורי גבו בזמן שהוא מגן עליהם?!