אהבה קצרה

פרק מס' 4

אני יושבת בחדר של הדר, כשהטלוויזיה דולקת על סתם איזה סרט, אפילו לא הבנתי מה מתרחש שם. בהיתי במסך, חושבת על כל מיני דברים, בזמן שהדר ניקתה את הבית לכבוד השבת. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעזור לך?" אני שואלת אותה בפעם העשירית כשהיא מופיעה בחדר. "לא. תשבי ותראי את הסרט בשקט, אני מסתדרת" היא מחייכת ויוצאת מהחדר, ממשיכה בעיסוקיה. רציתי לעשות משהו שיוציא אותי מההרגשה הגועלית שאפפה אותי. הכאב ראש השתחרר מעט אחרי שבלעתי כדור.

הטלפון שלי מצלצל ושמו של אלון מתנוסס על הצג. "הלו" אני עונה בקול חלש. "מה, את ישנה?" הוא שואל. "לא, אני סתם שוכבת במיטה.." אני עונה ומתרוממת מעט. "דיברת עם אמא?" הוא שואל, למרות שהוא יודע כבר את התשובה. זה מרגיז אותי. "אלון, מה אתה רוצה?" אני שואלת בכעס. "אני רוצה שתתקשרי לאמא.. היא דואגת" הוא אומר כועס בחזרה. "דואגת" אני מגחכת. "אני לא רוצה לדבר איתה! אם תמשיך ככה, גם איתך אני לא אדבר" אני מגלגלת את עיניי, ושמחה שהוא לא נמצא מולי לראות את זה. "מה הבעיה שלך?" הוא מוריד את הטונים. "לי אין שום בעיה, אולי לכם יש אחת כזו. דיי אלון, תעזוב אותי בשקט, כולכם תעזבו" אני מבקשת. מה כבר ביקשתי? שקט? גם כשאני כבר לא בבית הם מצליחים להפריע לשלווה שלי. "אני לא מתכוון עכשיו להיות מתווך שלכן, תתקשרי אלייה שירה. אל תהיי ילדה קטנה ומעצבנת" הוא רק גורם לי להתעצבן יותר. "אף אחד לא ביקש ממך לתווך בינינו.. בשביל זה התקשרת?" אני שואלת מעט נעלבת. כנראה שציפיתי ממנו למשהו אחר. "לא.. אני רק רוצה לדעת שאת בסדר" הקול שלו שקט, דואג. ממש כמו פעם. "אני אהיה בסדר" אני מבטיחה. "אולי תקפצי אליי, נדבר קצת?" עבר זמן מאז שאני ואלון 'דיברנו קצת'. מעניין מה מסתתר מאחורי זה. "אתה לא הולך הביתה לארוחת שישי?" אני מופתעת. "לא, אני ועידן נעשה שישי בדירה.. גם גל יבוא. והזמנו את הילה וספיר. אולי תבואי?" הוא שואל בנחמדות, אבל רק מלשמוע את השם של ספיר, נגעלתי. אני שונאת את הבחורה הזו.

עידן, אלון וגל חברים מילדות, הילה וספיר הן ידידות עוד מימי התיכון שלהם. "בטח.. אני רצה" אני אומרת בציניות ויכולה לשמוע את הנשיפות שלו, הוא מתעצבן. "את לא חייבת להיות כזו מגעילה" הוא נוזף בי. "מה אני אעשה איתכם בדיוק?" אני שואלת ואפילו לא מחכה לתשובה. "נתחיל מזה שתאכלי, ואז נדבר קצת. את הרי במילא לא תלכי הביתה נכון?!" הוא שואל ואני פורצת בצחוק גדול מבלי להתכוון. "נכון" אני אומרת וזה ממש לא היה כדי לעצבן אותו עוד יותר. "טוב. אז אני יכול לראות את זה כסגור? אני אבוא לאסוף אותך יותר מאוחר?" הוא שואל. "כן" אני נאנחת. "יופי.. אז אני אתקשר אלייך" אני נושפת בחוסר חשק ולבסוף עונה "בסדר, ביי" ואנחנו מנתקים את השיחה. "הדר" אני צועקת או יותר נכון צורחת כדי שתשמע אותי יותר מקולות המוזיקה שלה שמהדהדת בכל הבית. היא נעמדת מולי תוך כמה שניות. "מה קרה?" היא שואלת בבהלה. "אני לא אבוא איתכן לארוחה אצל סבא וסבתא שלך. אלון רוצה שאני אבוא אליו לארוחה" אני מעקמת את הפרצוף. "נו זה מעולה, למה את מעקמת פרצוף?" היא שואלת ופורצת בצחוק. "למה?! כי לא מספיק שאני אצטרך לסבול את אלון ועידן, אז גם ספיר תהיה!" אני מחמיצה את פניי. "את סתם מגזימה.. היא לא מעניינת אף אחד. יש לך הזדמנות מושלמת לתקן את המצב עם אלון, אל תהרסי את זה" היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי עם קצת חומר למחשבה. כשהיא צודקת, היא צודקת.