אהבה קצרה

פרק מס' 27

קול מעומעם גורם לי לפקוח את העיניים ולהביט סביבי בבהלה קלה, העיניים הירוקות של אלון בוהות בי ברוך ודאגה. הבנתי שכנראה נרדמתי, אחרי כל הדמעות והמחשבות שרדפו אותי. אני מתחפרת בתוך השמיכה ולא רוצה לצאת ממנה לעולם. המחשבות מציפות אותי שנית. "יאללה נסיכה, תקומי" אלון ממשיך להעיר אותי, אני מוציאה את ראשי מהשמיכה ומתבוננת בו. הוא מחייך, ואז בבת אחת החיוך שלו נעלם כלא היה. "מזה בכית?" הוא שואל בבלבול, ואני משפשפת את עיניי קלות, מרגישה אותן שורפות לי. "לא מה פתאום" אני משקרת, ומנסה שלא להביט בו, הוא הרי קולט את השקרים שלי בשניות. הוא ממשיך להביט בי ממושכות במבט חשדן. "אל תשקרי, מה קרה?" הוא שואל ומצטרף אליי, נשכב על ידי ואוסף אותי אליו. "כלום.. זה כבר לא חשוב" אני ממלמלת. אחרי כמה רגעים של שקט אני משתחררת מהזרועות שלו וקמה מהמיטה. הוא מסתכל עליי בייאוש. גם הוא בטח חושב שהשתגעתי לאחרונה, עם כל מצבי הרוח. "טוב. עידן אמר לי להעיר אותך, הבנתי שאירגנו לכבודך יציאה" למה הוא הזכיר את השם שלו? גם ככה בא לי להקיא. בכיתי קודם כמו ילדה קטנה ומטומטמת ואני שונאת את עצמי כזו. אני לא מאמינה שאני נותנת לו לגרום לי להרגיש ככה - חלשה וחסרת אונים. בבת אחת כל הכעס על עידן מציף אותי. "האמת שאין לי כוח לשום דבר, בא לי ללכת לישון עד השנה הבאה" אני ממלמלת קצת בקול רם. "למה, מה קורה? לא הלך לך טוב היום בעבודה?" הוא שואל כשהעיניים שלו מביטות בי בצורה מעמיקה. מרגיש כאילו הוא מנסה להיכנס אליי לראש ולהבין מה לא בסדר איתי. אני מכבה את המנורה הקטנה שנמצאת על יד המיטה ומדליקה את האור הגדול בחדר. "לא, דווקא הלך בסדר" בכך סגרתי את הנושא. עידן לא נראה בסביבה, דלת החדר שלו סגורה וכאב בטן מעצבן ומציק תוקף אותי. אני נכנסת אל המקלחת, זורקת את הבגדים שלי לכביסה ונותנת למים החמים לשטוף ממני את הכאב.

אני מסרקת את השיער שלי ומייבשת אותו מעט. אני עומדת בתחתונים וחזייה ובוהה בבגדים שבארון במשך כמה דקות ארוכות. אין לי כוח אפילו להשקיע אבל שכנעתי את עצמי שזה טוב להחזיר לעצמי קצת את הבטחון. לבסוף הוצאתי חצאית קצרה שחורה מעור, חולצת תחרה ארוכה שאני דוחפת בתוך החצאית ואני נועלת עקבים אדומים. אני מתאפרת, עונדת כמה תכשיטים ולבסוף מתבשמת ומארגנת את הארנק שאותו אני לוקחת איתי. הקול של עידן נשמע ברקע מהסלון, ואני צריכה לנשום כמה נשימות ארוכות לפני שאני יוצאת מהחדר. כשאני יוצאת אל הסלון, אלון שוכב על הספה ועידן עומד ולובש סריג בצבע אפור, הגב השרירי שלו חשוף ואני נלחמת בעצמי שלא לנעוץ בו עיניים. "אחותי את יפהפייה" אלון שרק לי ואז פונה לעידן "אלף עיניים על אחותי" הוא אומר במבט מאיים. אני מעיפה מבט על עידן שכבר לבוש בג'ינס כהה והסריג האפור שכבר היה עליו. הוא כ"כ יפה, והעיניים שלו בולטות יותר עם הסריג האפור. הוא מפשיט אותי לפחות שלוש פעמים במבטו וגורם לי לגלגל את עיניי. למרות שמבפנים הוא מצליח להרעיד את כל כולי. כשהלסת שלו מתהדקת והעיניים שלו הופכות לכועסות יותר אני יודעת שהוא עצבני על הלבוש הנועז שלי, אבל לא אכפת לי. "עם איך שהיא מתלבשת, עשרים אלף עיניים לא יספיקו" הוא עונה לאלון "ותפסיקי לגלגל עיניים" הוא מעיר לי בכעס. אני מראה לו אצבע משולשת ויוצאת בכעס מופגן אל המרפסת. אני מדליקה סיגרייה וזורקת את המצית על השולחן. שמעתי אותם דנים במצב הרוח שלי, אלון שוב לא הבין מה עבר ביני לבינו. עידן ענה לו "היא מטורפת אחי, אין לי כוח למצבי הרוח שלה" רציתי להיכנס באותה השנייה ולהרוג אותו. עם המטורפת אני מסכימה, אבל מצבי הרוח שלי???? הוא לא חושב שמצבי הרוח שלי תלויים בו?! רציתי לשלוח אותו לאלפי עזאזל ולפוצץ את הכל, אבל זה יהיה מעשה אימפולסיבי שיפגע בי יותר ממה שאני פגועה כרגע. "קחי ג'קט, קר בחוץ" אלון אומר במבט מאיים כשאני נכנסת חזרה פנימה. "בסדר אבא" אני עונה בחוסר חשק, ולמרות זאת יוצאת ככה מהדירה, כשעידן מאחוריי. לא רציתי להביט בו, שילבתי את ידיי וסירבתי להוציא מילה, למרות שהיה לי הרבה להגיד. בשנייה שיצאנו מהבניין, היה כ"כ קר שרציתי לחזור ולקחת ג'קט אבל הידיים של עידן עטפו את כולי. "למה את עקשנית?" הוא שואל בשקט ומחבק אותי חזק אליו, הריח שלו חודר לאפי ומערפל לי את כל החושים. הגעתי למסקנה שאני מכורה אל הבן אדם הזה יותר ממה שאני מכורה לסיגריות. אני עוצמת את עיניי בכאב ורוצה להדוף אותו, אבל כבר אין לי כוח למשחקים האלה. המונית מחכה לנו ועידן נכנס ביחד איתי אל תא הנוסעים מאחורה. הוא מחבק אותי אליו ומחזיק בידי בעדינות, מחמם אותה. כל הנסיעה עוברת בפטפוטים של הנהג ושל עידן. לפני שיצאנו הוא שילם לו ואז מצאנו את עצמנו עומדים בכניסה לבר שמעולם לא יצא לי להכיר. "יש לנו על מה לדבר, אבל נעשה את זה אח"כ.. לא בא לי שנהרוס את היציאה" הוא אומר והאגודל שלו מלטפת את שפתיי. העיניים שלו מביטות בהן בתאווה ואני שכל מה שהיה היום ישכח כדי שאני אוכל לנשק אותו  ולחבק אותו חזק. "טוב" אני אומרת וכבר מתחילה להתקדם, משאירה אותו לעמוד מאחורה. ברגע שאני מזהה את כולם, אני עוטה מסכה ומפזרת חיוכים לעבר כולם. אני שונאת לעשות את זה, אבל אין לי כ"כ ברירה. חוץ מזה שאני באמת רוצה להנות ולשכוח לפחות מעט ממה שאני מרגישה בפנים. מכירים לי את לירון שגם כן עובדת במשרד, ושלר יצא לי להכיר כי היא לא עבדה היום. היא חברה טובה של ליאת, ואני כבר יודעת שאני הולכת לחבב גם אותה. אני מכירה עוד שני בחורים מרשימים, לא שציפיתי לפחות מזה, קוראים להם אריאל ויהונתן או בקיצור יוני. אריאל בלונדיני עם עיניים ירוקות מדהימות, ולמרות שראיתי שהוא בוחן אותי קצת יותר מדיי לעומק, הוא ממש מקסים אליי ונראה בחור טוב. יוני הוא ההפך הגמור, יש לו שיער שחור ועיניים חומות כהות. "אני לא מבינה, התחלתי לעבוד בסוכנות דוגמנים?" אני שואלת את הבנות בחיוך, וכולן פורצות בצחוק. הבנים לא מבינים מה עובר עלינו ודורשים לדעת על מה אנחנו צוחקות, אבל כמובן שהמצאנו משהו אחר. מיקה ישר מתבייטת על עידן ונמרחת עליו בצורה מוגזמת,  אני אפילו כבר לא כועסת מרוב שכואב לי לראות את זה. עידן קולט את המבט שלי על שניהם ומתרחק ממנה. אריאל נעמד על ידי בחיוך ופותח איתי בשיחה, למשך עשר דקות הוא מצליח להכניס אותי לבועה אחרת, בועה שבה הכל נראה טוב יותר. אנחנו מרימים ביחד כמה צ'ייסרים, והשתייה כבר עולה לי לראש.  אני מכירה את האנשים שעובדים איתי טוב יותר, ומתפלאת לגלות צדדים אחרים, יפים יותר בכל אחד מהם. אריאל מביט בי בחיוך ומושיט את ידו. "בואי נרקוד קצת" הוא רוכן לאוזני, ולא מחכה לתשובה. באופן אוטומטי עיניי מוצאות את עידן שצוחק ומחייך את אחד מהחיוכים האהובים עליי, רק שהוא לא מופנה אליי. אני כועסת. מורן מצד אחד שלו ומיקה מצדו השני. אני נזכרת שתמיד כולם אמרו שעידן הוא גבר של מליון בחורות, אבל תמיד קיוויתי בתוכי שתגיע האחת שלו גם אם זו לא אני, ושיהיה מאושר. מיקה מרכינה את ראשה על הכתף שלו ומלטפת את החזה שלו. אני מרגישה שבעוד רגכ החזה שלי יצא מהמקום. המבט שלי מצטלב עם של עידן, כאילו שיש לו ראדרים אליי. לא חולפת דקה והוא כבר נעמד מולנו, אחרי שזנח את הבחורות שלו בצד. "אני יכול רגע לדבר איתך?" הוא שואל כשעיניו הכחולות נעוצות בי ובאריאל בצורה לא נעימה שבולטת לעין. "אי אפשר לעשות את זה אח"כ?" אני שואלת בעצבנות גלויה. "שירה, עכשיו" הוא אומר בקול חזק, ומושך את היד שלי אחריו. אני רואה שכולם מסתכלים עלינו במבטים לא מבינים, והאמת היא שלא אכפת לי. מצידי שכולם ידעו שעידן הוא שלי.  אנחנו מתקדמים לכיוון השירותים, שם לא עמוס ופחות רועש. "כן, מה היה כ"כ דחוף הוד רממותו?" אני שואלת בציניות ובחוסר סבלנות. "למה את לא אומרת שום דבר?" הוא שואל רותח מעצבים, היד שלו נוגעת קלות בשיערו, מבלי להרוס אותו. "לא אמרתי מה?"  אני שואלת, לא מבינה מה הוא רוצה ומה הוא נופל עליי. חשבתי לרגע שזה מקנאה על זה שאריאל התקרב אליי קצת יותר מדיי. "לא אומרת שמפריע לך משהו!" הוא כמעט צועק עליי. "שירה, אני לא צריך לנחש שקרה משהו.. את מטריפה אותי עם ההתנהגות שלך. מה את חושבת שאני יודע מה עובר בראש שלך בכל רגע מזדיין?" הוא ממשיך לצעוק וגורם לי להתכווץ. אני יכולה בשנייה אחת להישבר ולהפוך להיות קטנה מולו, אבל אני מסרבת לעשות את זה. הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד, לעולם, לערער לי את הבטחון העצמי שלי. הוא הצליח קצת להרוס לי אותו, אבל אני לא אתן לו לרמוס אותו לגמריי! "אל תצעק עליי, תירגע" אני צועקת עליו ונועצת בו את העיניים שלי, אני מצליחה להשתיק אותו. "אתה רוצה לעשות את זה עכשיו? מעולה" אני אומרת בחיוך מרירף. "שלא תעז אפילו להפוך את זה עליי, אני לא אשמה פה בשום דבר. אם אתה לא שם לב להתנהגות שלך עם בחורות אחרות, זו בעיה שלך בלבד"  אני מטיחה בו את הדברים. הפנים שלי בוערות מרוב כעס ואני יודעת שהעיניים שלי יורקות עליו אש. "מתאים לך שנוגעים בך בצורה שאף בחורה אחרת לא הייתה רוצה שיגעו ככה בגבר שלה? בסדר גמור. אתה מוזמן מצידי ללכת איתה וגם להזדיין איתה" אני נושמת עמוק והוא נצמד אל הקיר ומעביר את היד על הפנים שלו. "הצלחת לערער אותי היום לגמריי, אבל אני לא אתן לך, ולא אתן לאף אחד לעולם להכאיב לי ולהשפיל אותי!" אני ממשיכה עם הקול החד שלי, רק מורעדה מעט את הטונים. אני לא רוצה שיינעצו בנו מבטים כאילו אנחנו חריגים. "אני מצטער" הוא ממלמל, המשפט הקבוע שלו, האמת שקצת נמאס לי ממנו. "תפסיק כל הזמן להצטער אחרי כל מה שאתה עושה. תתחיל לחשוב קצת, כי אני מתחילה לאבד את עצמי בכל מה שזה לא יהיה בינינו" אני בולעת את רוקי ונצמדת אל הקיר לתמיכה. אני נאבקת שלא לבכות. הוא מצמיד את האף שלו אל הלחי שלי ועוטף את המותן שלי. "אני לא מצדיק את מה שאני עושה. אני אוהב אותך שירה, בחיים שלי לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך" הוא אומר בקול כואב, אני עוצמת את עיניי ומסרבת להביט על עיניו המבלבלות. אני מרגישה את השפתיים שלו מרפרפות על זווית הפה שלי. "אנחנו עוד לא התחלנו שום דבר, ואני כבר כ"כ סובלת. אולי בסופו של דבר אנחנו לא צריכים להיות ביחד" לא רציתי להגיד את זה, כי זה לא מה שהרגשתי באמת, אני אוהבת אותו יותר ממה שאוהב אי פעם גבר אחר, אני יודעת את זה.
אבל הייתי חייבת להגיד את זה, אולי זה מה שהכי נכון. אהבה זה לא הכל בחיים. אני רוצה לאהוב אבל גם להיות מאושרת. אני רוצה מישהו שיהיה רק שלי. זה לא מגיע לי? "את לא רצינית, את כועסת עליי עכשיו אני יודע.." עידן נעמד מולי, נצמד אל כולי ועיניו הכחולות אוכלות את עיניי במבטו. "אני רצינית.. אף אחד עוד לא יודע שום דבר, זו הזדמנות לפרק את הכל בשקט" אני לא רוצה להסתכל לו בעיניים ולכן מרכינה את ראשי מטה, אל הרצפה. הוא מרים את הסנטר שלי למעלה, גורם לי להרים את עיניי אליו. "אני יודע שאת אוהבת אותי" הוא אומר בקול פגוע, הוא מביט בעיניי ממושכות, ומקבל את התשובה שלו. ברור שאני אוהבת אותו. תמיד אהבתי אותו. הוא מצמיד את השפתיים שלי לשלו, מפשק אותן בגסות ומחדיר את לשונו. הוא מסובב אותה סביב הלשון שלי, מלקק אותה, מוצץ אותה.. הבטן שלי עושה שמיניות באוויר. אם ידעתי איתו נשיקות טובות, ללא ספק זו הנשיקה שלוקחת את המקום הראשון! הפרפרים בבטן מרחפים להם, הריח שלו אופף את כולי ומסחרר אותי יותר ממה שהאלכוהול יוכל לסחרר אותי אי פעם, והטעם שלו הוא הטעם האהוב עליי בעולם. תוך כדי שהידיים שלי אוחזות בעורפו הוא מצמיד אותי קרוב יותר אליו. היד שלו מטיילת במורד הירך שלי, והאוויר נהיה חם יותר. אנחנו מתנתקים בהתנשפות, ואני נאבקת עם עצמי לגבי הצעד שאני צריכה לעשות. אני רוצה שזה יהיה הדבר הנכון למרות הכל. הוא רוכן אל הצוואר שלי מותיר עליו שביל של נשיקות רטובות עד שמגיע אל הנקודה הרגישה ביותר וגורם לי להתפתל במקומי. "עידן יראו אותנו" אני ממלמלת. "אני שם זין, שיראו" הוא עונה ועובר אל השפה שלי, מוצץ אותה במיומנות. הידיים שלו אוחזות במותניי והדבר שאני הכי רוצה בעולם זה ללכת לישון ולהתכרבל בין זרועותיו. רק אני והוא. "אני יודע שאי אפשר לפתור את הכל במגע, אבל אפשר לפתור כמה דברים" הוא קורץ אליי. "בואי נסיים את הלילה הזה בלי ריבים" הוא מחבק אותי אליו,  ועיניי מבחינות בליאת ולירון שיוצאות מהשירותים, קצת מתביישות ממה שראו כנראה כמה רגעים קודם. "פאק" אני ממלמלת ועידן מחייך בשביעות רצון. "פחות שתיים" הוא חושף את שיניו וצוחק. "זה לא מצחיק" אני משתיקה אותו. "כולם ידעו בסופו של דבר, וכמה שיותר מהר זה יהיה יותר טוב" הוא מגניב נשיקה ואז מוביל אותנו בחזרה לכולם. אני צריכה לדבר עם ליאת. אני צריכה להסביר לה מה החא ראתה ולמה הסתרתי זאת ממנה. "שהבן זונה לא יתקרב אלייך יותר מדיי, כי אני לא אשלוט בעצמי" עידן מזהיר אותי על אריאל, שברגע שמבחין בנו מחייך חיוך מושלם ועיניו הירוקות בורקות. "אני יכולה להגיד את אותו הדבר על מיקה, מורן ועל הבנות האחרות שנמצאות פה ונועצות בך מבטים. תזהר ממני" אני מאיימת עליו בחזרה והוא בתגובה מחבק אותי אליו ומנשק ארוכות את המצח שלי. "שלא תגידי את מה שאמרת קודם, בחיים שלך" הוא ממלמל לאוזני ומצמיד אותי קרוב יותר וחזק  באופן רכושני אליו. חשבתי שהוא יעזוב אותי ויחזור לדבר עם החברים שלו, ועם מיקה. אבל הוא רק משך אותי איתו לשתות צ'ייסר נוסף ואז הוביל אותנו אל הרחבה הקטנה שהייתה שם ורקד איתי צמוד. "את והחצאיות שלך, תהרגו אותי יום אחד" הוא אומר במבט רציני, עיניו מתרוצצות על כל גופי, ואני מרגישה שהוא מבעיר אש בכל נקודה עלייה מסתכל. "הולכים הלילה ליחידה אצל ההורים שלי, או שנשאר בדירה ואת תדאגי להיות מאוד מאוד שקטה" אני מצמידה את ראשי על החזה שלו במבוכה קלה. אני מאוד קולנית, בד"כ. "את תצליחי לשלוט בעצמך?" הוא שואל בחיוך משועשע כשרואה את פניי המובכות. "אני אשתדל" אני צוחקת והוא  מצמיד את האף שלי לשלו. "אני כ"כ מתאפק עכשיו לא לקחת אותך לשירותים" הוא  ממלמל כשעיניו הכחולות הופכות לכהות. "מה מונע ממך?!" אני מחייכת במבט זדוני מתרחקת ממנו,  חוזרת אל כולם ומשאירה אותו לעמוד שם. לא עוברת שנייה והוא כבר מניח את ידיו על המותניים שלי מאחורה. "עידן, אתה מאוד לא מאופק היום! כל המשרד שלך ידע בסוף שאנחנו מזדיינים, אם לא יודעים כבר" אני לא חוסכת במילים. "אוהבים" הוא מתקן אותי במבט כועס. "בסדר, אוהבים" אני צוחקת. הוא תמיד חייב להעיר לי, בין אם זה על המילים שאני מוציאה מהפה שלי - למרות שהוא לא חוסך בהן בכלל, או הבגדים החושפניים שלי. למרות שאני תמיד מתעצבנת, בתוך תוכי תמיד אהבתי את זה שהוא מעיר לי. זה רק הוכיח לי בכל פעם שאני כן חשובה לו באיזו שהיא צורה ושאכפת לו ממני.

התערבבנו אני ועידן בין שאר האנשים, כשלבסוף התיישבנו כולם סביב השולחן עם סיבוב נוסף של שתייה שהבנים הזמינו. "אני עדיין לא מאמינה, את מספרת לי את הכל!!!" ליאת צועקת לי באוזן אחרי שסוף סוף היא הצליחה לתפוס אותי. היא מחייכת חיוך מאוזן לאוזן. "אני אספר, מבטיחה"  אני מחייכת אלייה במבוכה. "עידן ושירה הכל בסדר איתכם? זאת השתייה שגורמת לכם להתקרב ככה?" דניאל שואל בחיוך ממזרי וסקרן, אני משתתקת. אני רוצה לענות לו, אבל לא יודעת מה. אני פוחדת לפלוט משהו מיותר. "הכל מעולה איתנו אחי, אל תדאג לנו" עידן טופח על הכתף שלו ואז פונה להביט בי, מרגיע אותי בעיניו. כשמיקה נצמדת אל עידן ורוכנת לומר לו משהו באוזן, אני נעה באי נוחות במקומי וליאת מחבקת אותי אלייה קלות בחיוך תומך. עידן  מחייך אל מיקה בחזרה, ואז אומר לה משהו שגורם לה לשנות את ההבעה החייכנית שלה לפחות חייכנית. הוא קם ממקומו, אני עוקבת אחריו עד שנעמד מולי, הוא מקים אותי מהכיסא ומושיב אותי עליו אחרי שמתיישב. המבט ההמום של מיקה הצחיק אותי. אנחנו ממשיכים לשבת ולצחוק עם כולם, כשעוד שתייה זורמת אל הגרון שלנו.

הידיים של עידן מלטפות את גופי בסתר, הן יורדות על הירך שלי מעלה ומטה, מתגרות בי. "לא קר לך?" הוא שואל בדאגה. "לא, אתה והשתייה מחממים אותי מספיק" אני מתכרבלת בזרעותיו וכולם ממשיכים להתבונן בנו בסקרנות. "אני ואת לא שותים יותר" עידן צוחק. "נראה לי שאנחנו כבר לא בשליטה" הוא מוסיף. "נפרוש?" הוא שואל ורוכן אל הצוואר שלי. מנשק אותו לעיני כולם. "כן"  אני ממלמלת וקמה ממנו. אנחנו לא מודעים לשום דבר, כבר לא אכפת לנו מאף אחד! "ימניאק, אל תגיד לי שאין ביניכם שום דבר כי אני ידעתי את זה מההתחלה" דניאל מתלהב כמו ילד קטן שגילה את המטמון, וגורם לי לכסות את פניי במבוכה. אין לי כוח לעמוד על הרגליים, אני רוצה שעידן שוב יחבק אותי אליו חזק. רגע אחד בלעדיו ואני מרגישה חלשה. "אין כבר טעם להסתיר שום דבר, אנחנו ביחד. וזה אומר שכל מי ששם עליה פה עין יכול להחזיר את העין שלו בחזרה למקום" הוא מזהיר את החברים שלו  ומנשק אותי ברעבתנות ורכושנות מול כולם, מסמן את הטריטוריה שלו. למרות המבוכה אני מצליחה לחייך, אני מתה על המפגן שלו כלפיי מול כולם, השאלה היא כשנקום מחר בבוקר, האם יהיו לו חרטות על כך?! ומה יהיו ההשלכות?