אהבה קצרה

פרק מס' 12

שאלה טובה, מה אנחנו באמת עושים? באיזה מין משחק אנחנו משחקים? דברים כאלה אף פעם לא נגמרים טוב. "עידן מציק לי" אני זורקת בצחוק, ומעיפה מבט בעידן שעיניו עדיין קודרות ומלאות תשוקה. אלון פורץ בצחוק וטופח על השכם של עידן. "אני כבר חוזר" עידן אומר בחוסר נוחות וכמו שזה נראה הוא פשוט בורח מהחדר. אני נזרקת בחזרה למיטה, ואלון נשכב לידי ואוסף אותי לחיבוק. "אני יודע שאמא לא בסדר" הוא נאנח. "עזוב, לא בא לי לדבר על זה" אני סוגרת את הנושא והוא נושק למצחי, לא מוסיף על זה יותר מילה. "הולכים לארוחת שישי אצל ההורים של עידן" הוא אומר אחרי מספר רגעים של שקט. "אני לא באה" אני עונה בשקט. "את באה, ואני לא מתווכח איתך" הוא נותן לי כאילו מכה קטנה בראש, אבל רק מניח אותה בעדינות. "הכל בסדר איתך ועם עידן?" הוא שואל ועיניו מתבוננות בי בבחינה כשאני מביטה בו בשאלה. "למה שלא יהיה?" אני שואלת בשקט, מפחדת להסגיר את עצמי. "אתה יודע שלי ולעידן יש קשר מוזר" אני מוסיפה במהרה. "כן, אתם שניכם זה סיפור אהבה" הוא צוחק, ואני רק בולעת את הרוק. הוא צוחק, אבל זה נכון. לפחות מהצד שלי. עידן לא חוזר אל החדר, אני ואלון ממשיכים לשכב כחצי שעה כשהוא מלטף את ראשי, מרגיע אותי וגורם לי להאמין שבסופו של דבר יהיה בסדר.

החלטתי בסופו של דבר שלא ללכת לארוחת הערב הזו, אבל ידעתי שאלון ועידן לא יתנו לי להישאר בבית, לבד. שלחתי לאלון הודעה ואז פשוט יצאתי להסתובב, השתקתי את הטלפון והסתובבתי ברחבי העיר כשהיא שוממת. לא רציתי להטריד את הבנות, ולא את דור, הייתי צריכה את השקט הזה. הדבר האחרון שאני צריכה זה להיות אצל ההורים של עידן, לאכול ארוחת ערב ולשחק אותה שהכל בסדר ושכלום לא קורה, כשבעצם קורה יותר מדיי. הגעתי בסופו של דבר אל השכונה שלי, או יותר נכון של ההורים שלי. כשעברתי על היד הבית שלנו תהיתי מה הם עושים שם רק שניהם. בטח הם נהנים מכך שאני לא שם יותר ונושמים לרווחה. אבא שלי לא דיבר איתי אפילו פעם אחת מאז. ואמא שלי יודעת רק להגיע ברגעים לא נחוצים, לעשות קצת אוויר וללכת. התיישבתי בחורשה שהייתה מאחורי כל הבתים השכנים לנו, וחשבתי.. המוח שלי לא הפסיק לעבד דברים, עישנתי סיגריות בצרורות ולא טרחתי להוציא את הטלפון מהתיק הצדדי שלקחתי איתי, פחדתי. ידעתי שהוא בטח מוצף.

למה אני לא יכולה לשבת בבית עם ההורים שלי עכשיו ולהנות מארוחת שישי כמו כולם? למה יש לי הורים שלא אכפת להם ממני? האם אני אשמה בזה? הרגשתי את הדמעות זולגות על הלחיים שלי, אך מיהרתי לנגב אותן. הם ממש לא שווים את זה. זה עצוב לי שזה המצב ואין משהו שאני יכולה לעשות כדי לתקן אותו. אני לעולם לא אסלח להם, כי אני יודעת שהם אפילו לא מתכוונים לשקם את היחסים איתי. אף פעם לא היה אכפת להם ממני, זה לא משהו שישתנה עכשיו. כשהוצאתי את הטלפון נבהלתי מכמות השיחות וההודעות, ידעתי שהגברים שלי זועמים עליי! אני מתקשרת בחזרה להדר שחייגה אליי לא מזמן. "את מפגרת או משהו כזה?" היא עונה לשיחה."למה?!" אני שואלת לא מבינה, בקול שקט. "כי עידן ואלון מחפשים אותך.. למה לעזאזל את לא עונה לי לטלפון? מה קרה עכשיו?" היא כועסת. "לא קרה כלום.. סתם התחשק לי להיות לבד, לא רציתי ללכת לארוחת ערב אצל ההורים של עידן" אני מסבירה. "הכל בסדר?" היא שואלת, מבינה שכנראה שלא. "כן.." אני נאנחת, לא רוצה להיכנס לשיחה מהסוג הזה. אולי שקעתי לעצב הזה לכמה שעות, אבל פה זה נגמר. "מאמי.." הקול שלה הופך להיות רך יותר. "מה יש?" היא רוצה שאוציא את זה. אני מרגישה ריקנות. אני מאוהבת באדם שלא מאוהב בי בחזרה, ורק בודק את הגבולות איתי בכל פעם. אני יודעת שהוא לעולם לא יצליח להחזיר לי את אותה האהבה. בנוסף לזה להורים שלי לא אכפת ממני, הם אפילו לא מנסים להראות שאכפת להם. אני תקועה באמצע שום מקום, גרה אצל אחי והחבר שלו שאני מאוהבת בו קשות ויודעת שאני נטל! יותר נמוך מזה לדעתי, אני לא יכולה לרדת. "כלום הדרי, זה סתם. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" אני מנסה להתחמק מהשיחה הזו, לא רוצה להרגיש עוד פעם מסכנה. "לא אכלת כלום.. אולי תבואי? אנחנו אצל סבא וסבתא שלי" היא אומרת בקול מעודד. "תמסרי להם נשיקות, אני כבר אחזור הביתה. נפגש מאוחר יותר" אני אומרת ולאחר מכן מנתקת את השיחה. מתחשק לי לדבר עם דור. אני רוצה שירגיע אותי, ויכניס אותי קצת לפרופורציות הנכונות - כמו שהוא תמיד עושה.. אבל דיי, אני חייבת ללמוד להסתדר לבד. אני חושבת לקחת מונית ולחזור אל הדירה של אלון ועידן, אבל פוחדת להיתקל בהם. אז אני מחליטה לחזור ברגל, מקווה שעד שאחזור הם כבר ישכחו ממני ויצאו לבלות.