אהבה קצרה

פרק מס' 40

רק מלראות את העיניים הקרות של עידן אני רוצה ללכת, לברוח מכאן. אני תוהה לעצמי מה השתנה מאתמול? הרי אתמול הוא לא הפסיק להיצמד אליי, להגניב לי כל מיני נשיקות שרטנתי עליהן, אבל בתוך תוכי התגעגעתי אליהן ורציתי בהן. התגעגעתי אליו ולכל מה שקשור בו. השיער שלו לח אחרי המקלחת, לבוש במכנס קצר בצבע כחול כהה וטישרט לבנה צמודה שמבליטה את כל השרירים שלו. אני רוצה שכל התקופה האחרונה תמחק ושאני אהיה כרוכה סביב השרירים האלה. אני מנסה שלא להסתכל עליו, והוא שמרגיש באווירה המתוחה בינינו לא אומר דבר ויוצא אל המרפסת. אני נושמת עמוק, נאבקת בעצמי לא להרגיש את ההרגשה המחורבנת הזו, ולא לבכות. אני שוכבת על הצד, כשעיניי מופנות לעבר משענת הספה. האצבעות שלי מטיילות על הבטן, מתחת לחולצה והמחשבות אוכלות אותי. אני מרגישה חסרת אונים, אני לא יודעת מה לעשות וכל המחשבות האלה גורמות לי ללחץ מטורף בראש. אחרי כמה דקות בהם אני לא זזה מהתנוחה שלי, אני שומעת את דלת המרפסת נפתחת ונסגרת ואז מרגישה את הספה מעט שוקעת לידי. אני מריחה אותו לידי. הריח שלו מאז ומתמיד הרגיע אותי אבל עכשיו הוא רק גורם לבחילה שלי להתחזק רק מהפחד. אני שומעת אותו נאנח בקול ומצליחה להסיט את מבטי אליו. הוא מעביר את שתי ידיו בפניו ואז פונה להביט בי. "למה את בוכה?" הוא שואל בשקט, עיניו מעט התרככו, אך הן עדיין קרות וזרות. לא הרגשתי אפילו את הדמעות, שכנראה הספיקו לזלוג מעיניי עד לרגע שבו הן נוחתות בפי בטעם המלוח שלהן. אני מנגבת אותן ומסיטה את ראשי בחזרה הצידה, אני לא רוצה להביט בו, בעיניים הקרות שלו שמחררות את ליבי. "שירה, אנחנו חייבים לסדר את זה בינינו. נמאס לי להרגיש את מה שאני מרגיש" הקול שלו שקט ומאופק, ואני מגחכת בתוכי ומתה לשאול אותו מה הוא מרגיש? הוא יכול בכלל להרגיש משהו? אני מרגישה שהדמעות מחדשות את הזרם שלהן, ואני מושיטה את אצבעותיי לנגב אותן אך לא מספיקה כי זולגות מעיניי עוד ועוד דמעות. אני מסתירה אותן ממנו. אני לא רוצה להרגיש עלובה לידו. הוא אוהב בחורות חזקות, וכרגע אני לא אחת כזו. "אנחנו נתקל אחד בשנייה כל החיים, ואנחנו לא יכולים למנוע את זה. את אחות של אלון ואני חבר שלו" הוא ממשיך, והלב שלי נצבט. אני כלום בשבילו, מלבד האחות של אלון. כל החודשים האחרונים נמחקו כלא היו מלבד התוצר בבטן שלי. אני יודעת בדיוק לאן הוא חותר בשיחה הזו. למרות כל הכאב, אני יודעת שהוא צודק. לי ולו אין עתיד ביחד. אומנם היה בינינו משהו מיוחד, אבל זה לא מספיק. בכל רגע עלול להיות פיצוץ נוסף שיהרוס את הכל. בסופו של דבר אנחנו כנראה לא מתאימים, לא נועדנו להיות. "אני אוהב אותך.. אפילו יותר ממה שאת אוהבת אותי. האהבה הזאת מכאיבה לנו. אני לא רוצה שיכאב לך יותר, אני לא רוצה שתבכי בגללי. אני רוצה שתהיי מאושרת, שמחה.. כמו שהיית קודם. הורג אותי לדעת שאני זה שגרם לך להשתנות ככה" יבבה נפלטת מפי ואני קוברת את ראשי בתוך הכרית. אני מרגישה את ידו אוחזת בידי. אני מרגישה שהוא מתקרב והוא מחבק אותי כשכל גופו נצמד אליי. אני לא עומדת בזה. הוא גומר את זה, משחרר את עצמו ממני לנצח.. כדי שיוכל להיות עם אחרות. הלב שלי מת. "אני תמיד אהיה פה בשבילך ואת יודעת את זה. אני לא חושב שאני אפסיק מתישהו לאהוב אותך! זה יהיה קשה ורק המחשבה על זה הורגת אותי, אבל אני רוצה שיהיה לך טוב. שיהיה לך מישהו שידאג לך, שלא יכאיב לך, בחור טוב שיעשה אותך מאושרת ולא אומללה" כל מילה שהוא מוסיף מרגישה כאילו דורכים עוד פעם על הלב שלי ועוד פעם, מוודאים שלא נשאר כלום מהלב הזה. אז זהו, זה הסוף לכל הסיפור שלנו. אני תוהה לעצמי אם אלון שותף להחלטה המפתיעה שלו או שזה בא רק ממנו. אני מרגישה את שפתיו של עידן מרפרפים על שפתיי, הוא נושק להן ברכות ואז מצמיד את אפו לצווארי. נושם אותי עמוק ולא משחרר את זרועותיו ממני. אני מרימה את ראשי מהכרית ומחבקת אותו חזק. לא אכפת לי שיראה את כל הדמעות שלי, שיראה את כל האהבה שלי כלפיו בעיניים האלה. אני אוהבת אותו, ואני אוהב לנצח. השיחה הזו היא סימן. סימן לכך שההריון הזה צריך להיגמר בדיוק כמו היחסים שלנו שהיו טעות אחת גדולה, והטעות הזו לא נשארת.