אהבה קצרה

פרק מס' 55 - אחרון

החיים נכנסים לשגרה. שגרה טובה. אני חוזרת לעבוד בבית קפה, למרות ההתנגדות של עידן ואלון, ונרשמת ללימודי תואר ראשון בכלכלה וניהול. אני נפגשת עם אמא שלי במהלך החודש שאני כאן, רק פעם אחת - בה היא מוכיחה לי שוב כמה צדקתי בכך שעדיף שנשאר רחוקות אחת מהשנייה. היא תמיד תאהב אותי פחות, אם בכלל - אני לא יודעת מה הסיבה, וגם לא רוצה להתעסק בזה. האהבה של אלון ועידן מחפרת על כך זה בטוח! אני רואה את השינוי שחל בעידן, הפלרטוטים שלו עם האחרות נעלמו, אבל הוא עדיין חייכן ומצחיק עם כולם. בכל בוקר אני מתעוררת ומביטה בו ישן, שלוו ויפה. אני כל כך אוהבת אותו שקשה לי לנשום לפעמים. הפחד לאבד אותו עדיין קיים בתוכי. מוזר לי שהוא שלי, שהכל הולך לנו חלק והאהבה רק מתגברת מיום ליום. אני עדיין לא יודעת איך זה אפשרי לאהוב יותר ממה שאני כבר אוהבת. מה שאני כן יודעת זה שאני שלו לנצח, לא משנה מה יקרה. הלב שלי כולו שייך רק לו!

"היי" אני נכנסת בחיוך עייף אל הדירה, נושקת ללחי של אלון ונזרקת היישר אל הזרועות הפתוחות של עידן. הוא מנשק את פי בעדינות ואני מתנחמת במגע שלו אחרי היום שעבר עליי. הוא מלטף את השיער שלי בעוד עיניי נעצמות. "איך היה בעבודה?" אלון שואל ומוזג לי כוס מים. "הכי חשוב שהיום הזה נגמר ושמחר אני בחופש" אני מחייכת. אלון מעביר עם עידן מבטים - אני אף פעם לא מצליחה לפענח אותם. אני מתייאשת מזה דיי מהר. הם מחייכים אחד לשני בשביעות רצון. אני מתרגזת כשאני יודעת שיש סודות ממני בין שניהם. "פספסתי משהו?" אני עוקצת בחיוך שלא מגיע לעיניי ונעמדת, נכנסת אל המטבח חוטפת עוגייה ויוצאת בחזרה אל הסלון. "שום דבר" שניהם עונים ביחד. "טוב" אני מרפה, למרות שאני יודעת שזה ממש לא שום דבר. אלון נעלם אל חדרו ואני רוכנת מעל עידן, רגליי משני צדדיו. נותנת לו לנשק אותי כמו שהוא אוהב. "התגעגעתי אלייך" הוא מחכך את זיפיו על הלחי שלי, ואני נושמת את הריח שלו עמוק ונרגעת. היד שלו מלטפת את עורי, ואני יודעת שהוא התרופה שלי להכל! גם אם עבר עליי יום קשה, בשנייה שאני חוזרת אליו אני נרגעת, והכל נשאר מאחוריי. הכל חוץ ממני וממנו. "מה את עושה ביום חופש שלך מחר?" הוא שואל בחיוך עייף משל עצמו, עיניו כ"כ בהירות שאני שוקעת בתוכן. "מתבאסת מזה שאתה לא תהיה איתי, ואז הולכת עם הילה לקנות כמה דברים.. היא לא מפסיקה לחפור לי" אני אומרת בנימה ילדותית וצונחת על החזה שלו. הוא צוחק. "תהני מחר, ואנחנו נתראה בערב. הלוואי והייתי יכול להעביר איתך את כל היום מחר" הוא אומר קצת מבואס. הוא עסוק כל היום בעבודה, ואני מעסיקה את עצמי בעבודה בבית קפה, עד שיתחילו הלימודים ואז אוכל להפחית במשמרות. "זה בסדר, אתה תפצה אותי על זה בסופ"ש" אני קורצת לו והוא מושך אותי ממותניי קרוב יותר אל פניו, טורף את פי בתגובה.

אני והילה אוכלות ארוחת בוקר באחד מבתי הקפה האהובים עלייה. לאחר מכן אנחנו יוצאות למסע קניות. "עידן משלם" היא פורצת בצחוק כששולפת לפתע כמות נאה של מזומן ומשלמת על הכמות המפחידה של הבגדים שבחרתי. "הוא לא עשה את זה" אני אומרת בייאוש. אנחנו רבים על העניין הזה הרבה. בעצם זה הנושא שעליו אנחנו רבים הכי הרבה. הוא כל הזמן מוציא עליי סכומים מופרזים. קונה לי ומשלם עליי בכל מקום. "הוא אוהב אותך, תתני לו.. זה עושה לו טוב" היא מנסה לעודד אותי בחיוך היפה שלה. "כן, אבל אני לא מרגישה בנוח עם זה. יש לי כסף ואני יכולה לדאוג לתחזוקה של עצמי" אני כועסת. המילים של אמא מהדהדות בראשי. 'אני לא נצלנית!' אני חוזרת ואומרת את זה אין ספור פעמים בתוך תוכי. אני מוציאה בין רגע את הטלפון ומחייגת אליו. "יפה שלי" הוא עונה ואני נמסה כשאני שומעת את קולו, ונמסה אפילו יותר כשאני שומעת את הכינוי שלו אליי. אני נושמת עמוק. "עידן, לא דיברנו על עניין הכסף כבר?" אני מתרחקת מהאנשים, הילה עומדת חסרת אונים ומחייכת אל הקופאית. "שירה דיברנו על זה כבר חמישים פעם. למה את מתעצבנת כל פעם ועושה מזה סרטים?" הוא מתחיל לכעוס. "כי אני לא מוכנה שתשלם עליי בכל פעם, אני לא בחורה מסכנה שאין לה כסף. אני עובדת בשביל זה" אני מתחילה להתעצבן ולהרים מעט את קולי. "זאת שוב אמא שלך בתוך המוח שלך נכון? גם כשהיא לא לידך היא עדיין משחקת לך בראש" הוא נרגע מהכעס ואני שותקת. "את שלי שירה, את הלב שלי, ואת החיים שלי. אין בזה שום דבר רע שהכסף שלי הוא גם הכסף שלך. אני כולי שלך שירה" קולו נשבר. "תפסיקי לריב איתי על כלום.." אנחנו שותקים. "אני אוהבת אותך! אבל תתן גם לי לשלם מדיי פעם. לפחות על עצמי" אני מנסה להגיע איתו לפשרה. הוא עושה את הכל מאהבה אליי, אני לא יכולה לכעוס עליו בגלל זה. "בסדר, בפעם הבאה אני מבטיח. עכשיו תנשמי עמוק זעפנית שלי ותמשיכי להנות" הוא צוחק. אנחנו נפרדים ומנתקים. "טוב, תתני לה" אני אומרת מובסת להילה. "אני יכולה לראות את הלבבות בעיניים שלך" היא מקניטה אותי ואני מכסה את פניי במבוכה.