אהבה קצרה

פרק מס' 36

לפחות פעמיים, שזה במקרה הטוב, אני מוצאת את עצמי מסתגרת בשירותים ומתפרקת. אני לא מספרת לאף אחד, אבל נראה שליאת, לירון ומורן יודעות ופשוט לא אומרות שום דבר כדי לא להקשות עליי ולהביך אותי. לראות אותו מדי יום בעבודה, ולא לדבר אחד עם השנייה, שלא לדבר על להסתכל בעיניים, שובר אותי. אני יודעת שזה מה שרציתי, אבל ההשלכות קשות וכואבות מדיי. ביקשתי ממנו שיניח לי, וזה מה שהוא עושה. אז מה אני עוד רוצה?! הוא לא מתקרב אליי, הוא אפילו לא פונה אליי כשהוא צריך משהו בענייני העבודה, תמיד זה לאחת הבנות למרות שאני פנויה. הוא לא מביט לתוך העיניים הכבויות שלי, שהולכות ודועכות מדי יום וכך גם אני. אני רק מצליחה להרים את עיניי כשהוא מסתובב, ואז נועצת מבטים ארוכים בגבו המתרחק. שורף לי הלב, והדבר שאני הכי רוצה זה לקחת את עצמי ולברוח. אבל אני לא יכולה. לא כרגע בכל אופן.

אין לי חשק לאכול שום דבר, ואני מרגישה שאני הולכת ונחלשת מיום ליום. הבגדים רופפים עליי, ואני אפילו לא טורחת להסתיר את זה. אני משתדלת להלביש חיוך גדול על פניי בעבודה כשאני נתקלת בלקוחות, כך גם עם העובדים. אבל אז החיוך מסתלק, והריקנות והחשכה בתוכי משתלטות בחזרה. למרות התמיכה הענקית של החברות שלי, ושל מתן, שזה ממש לא מובן מאליו.. אני עדיין מרגישה לבד. אני לא יכולה שלא לחשוב עליו בכל שנייה פנויה, למרות שאני מנסה לסלק אותו ממחשבותיי בכל כוחי. יש בי הרבה פחדים שמכרסמים בי ולא נותנים לי מנוחה. אבל הפחד העיקרי שלי זה שהוא יאהב מישהי אחרת. שיתן לה את כל מה שלא יכל לתת לי. בכל פעם שאני חושבת על זה, אני מרגישה שהלב שלי מפסיק לפעום.

ביום חמישי, אני שמחה שזו המשמרת האחרונה לשבוע הקשה שעבר עליי, ואני רק מחכה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך כל הסופשבוע. אלון לא רוצה לדבר איתי, כבר הפנמתי את זה אחרי כל הניסיונות שלי להשיג אותו בחודש האחרון. אני נאנחת כנראה בקול רם מדיי, והמבטים של מורן ולירון מיד נוחתים עליי. ליאת הייתה כל היום בלימודים, ולכן לירון תפסה את מקומה ודאגה לי במקומה. אני יודעת שכואב להן לראות אותי ככה, ושאני לא מדברת ומשתפת למרות הניסיונות החוזרות שלהן לשכנע אותי שאני חייבת לדבר עם מישהו גם אם זה לא איתן. מורן מסתכלת עליי במבט עצוב ומתאפקת שלא לומר משהו, כנראה ממש מתאפקת כי היא לא אומרת בסופו של דבר שום דבר. והיא אוהבת לדבר. אני מחזירה לה חיוך עצוב קטן, היא ממלמלת משהו לא מובן ואני מתכוננת לזוז. אוספת את הדברים שלי אל התיק, ובשנייה שאני מתרוממת מהכיסא, העיניים שלי מצטלבות בשל עידן שיוצא אל המבואה הראשית מהמשרד. אני מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. העיניים שאני כ"כ אוהבת מסתכלות עליי במבט עייף וכואב, ואני מבינה מה אני עושה ומרכינה את מבטי למטה. אני שמה לב שהוא עומד כמה רגעים ארוכים במקומו ולא זז, הוא בוחן אותי אני מרגישה את העיניים שלו עליי. אני מסתכלת על מורן ולירון שמסתכלות עליו במבט זועם, אך לא אומרות דבר. הן ניסו בהתחלה לתקן את זה, והתערבו לטובתי. זה לא הסתיים טוב. "מישהי צריכה טרמפ?" הוא שואל בקול צרוד, ואז משתעל קלות. "לא, תודה" שתיהן עונות יחד, בעוד אני שותקת. אני לא רוצה להרגיש ילדה קטנה יותר ולכן גם אני עונה לו לאחר רגע "לא תודה" בקול שקט שבקושי נשמע. אני מתעכבת, משחקת אותה מוציאה קלסר ומתייקת דפים, כשבכלל כבר הייתי מוכנה לזוז. רציתי שילך כבר, כדי שהלב שלי שדופק בפראות, ירגע. הוא מתמהמה דקה נוספת, ולבסוף יוצא. אני נושמת לרווחה ונופלת על הכיסא באפיסת כוחות. הפעם, הדמעות שלי זולגות מעצמן בכמויות, הן אפילו לא חיכו שאברח לרגע לשירותים או למקום שישמש מסתור מאחרים. כל האיפוק של היום נגמר, כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי עם החוזקה שאני מנסה להקרין סביבי. חוזקה מזויפת. אני חלשה, כ"כ חלשה.. "נשמה שלי" לירון מביטה בי בעיניים מבריקות ומחבקת אותי חזק, מורן גם מצטרפת לחיבוק. הדבר האחרון שחשבתי שאעשה יהיה לבכות על ידן, במיוחד ליד מורן - שהתגלתה כבחורה מאוד תומכת במהלך החודש, ההפך הגמור ממה שחשבתי עלייה.