אהבה קצרה

פרק מס' 43

המבט שלו רודף אותי. בכל פעם שאני עוצמת את עיניי אני רואה את העיניים הכחולות שלו נעוצות בי, קפואות כמו קרח. המילים שלו עדיין מהדהדות בראשי. זה מרגיש כאילו עידן מחזיק סכין ומסובב אותה בתוך ליבי. בכל פעם עמוק יותר. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך, הלב שלי גוסס והגוף בטראומה. אני לא רוצה לחזור לעבודה, אני לא רוצה לצאת מהמיטה.. ואני חושבת מה לעשות עם החיים שלי ואיך להמשיך הלאה. בכל פעם שאני חושבת שלא יכול להיות יותר גרוע, החיים מפתיעים אותי.

"בואי נצא היום" מתן מציע אחרי שתיקה ארוכה ששררה בדירה. אנחנו שוכבים על הספה בסלון, מביטים על מסך הטלוויזיה הכבוי. אני אוהבת את הנוכחות שלו לידי. הוא נותן לי ביטחון והוא מרגיע אותי. "אני לא מרגישה טוב, מצטערת" אני ממלמלת ומסתובבת אל הצד השני. "את כבר שבועיים לא יוצאת מהבית.. את חייבת לצאת מזה" מתן מתרומם ממקומו ומושך אותי אליו לחיבוק. "אני רוצה, אני לא יודעת איך. אני אוהבת אותו מתן, אני לא יודעת איך להפסיק את זה" אני נשברת ובוכה. אני רוצה להפסיק לאהוב אותו, אני רוצה שיפסיק לכאוב לי. אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם לא הייתי מפילה. הוא היה נשאר איתי כי הוא אוהב אותי? או כי זה הדבר הנכון לעשות אחרי שהוא הכניס אותי להריון? אני מתכרבלת על החזה של מתן והוא נאנח בקול ומלטף את שיערי. "תפסיקי לבכות קטנה, דיי" הוא מבקש בעצב. צלצול הטלפון שלי נשמע ומתן מושיט את ידו אל השולחן. "אלון" הוא מכריז בקול ומסתכל עליי בציפייה. "יופי" אני עונה בכעס. אני לא עונה לו. "מתי את מתכוונת סוף סוף לענות לו ולדבר איתו?" הוא נוזף בי. "כשיתחשק לי" אני עונה לו ומטפסת מעליו כדי לרדת מהספה. "נצא היום" אני מחליטה באותה השנייה והוא מחייך חיוך גדול. "יופי, זו כבר התחלה" הוא מרוצה ואני מחזירה לו חיוך קטן, בעוד פניי עדיין רטובות מהדמעות שטיילו עליהן לפני רגע.

אני משקיעה ולובשת אוברול שחור קצר וצמוד, עם מחשוף עמוק שלא משאיר יותר מדי מקום לדמיון. אני נועלת סנדלי עקב בצבע אדום ומפזרת את שיערי. אני משקיעה קצת יותר גם באיפור, בשביל ההרגשה. אני רוצה לשתות ולשכוח איך קוראים לי הלילה.

כשאנחנו נכנסים למועדון המוכר והאהוב עלינו, המוזיקה מהדהדת באוזניי ואני יודעת שהתגעגעתי לזה. התגעגעתי לימים האלה שהייתי יוצאת ומבלה, נהנת כמו שבחורה צעירה בגילי אמורה להנות. אני חושבת על דור, כמה מטומטמת הייתי שוויתרתי עליו ולא נתתי לנו הזדמנות נוספת, היינו יכולים להצליח. אומנם לא הייתה שם אהבה מטורפת וחולנית כמו שהייתה לי עם עידן, אבל היינו חיים בשקט. בלי דרמות. בלי בכי. אני מכריחה את עצמי להשתחרר מהמחשבות האלה, ומרימה צ'ייסרים עם כולם. אני מחייכת אל הבנות, צוחקת עם החברים של מתן ונתנאל ואני מרגישה לשם שינוי את שירה האמיתית. לא הבחורה העלובה והמטומטמת שהייתי בכל התקופה האחרונה, זו שנהייתי מהרגע שעזבתי את הבית של ההורים. אני פוגשת חברים וותיקים מהתיכון, ביניהם רון ותומר – הידידים הכי טובים שהיו לי, שכרגע תפס את מקומם מתן. אני מרגישה עקצוצים בלב ואני קצת מתרגשת לראות כמה כולם התגעגעו אליי, ושהם בכלל שמו לב שאני קצת נעלמתי. כמות הגברים שמתחילים איתי, נותנת לי תחושה טובה שאני עדיין נראת בסדר. בכל פעם שהאלכוהול זורם בגרוני, אני מרגישה משוחררת יותר. המחשבות המטרידות עוזבות אותי ואני כמעט ושוכחת מה קרה לי בתקופה האחרונה. אני נשענת על הבר ומדליקה סיגריה. לאחר כמה רגעים אני מרגישה את הידיים של נתנאל עוטפות את מותניי. אני מניחה על כתפו את ראשי, בעוד הוא מדביק נשיקה ארוכה לשיערי. אנחנו מצטרפים אל כולם ואני רוקדת איתו. הוא כבר שיכור, ואני חושבת שגם אני כבר לא במיטבי. אנחנו נצמדים אחד אל השנייה והוא מחייך אליי חיוך יפה.אני צוחקת ומחזירה לו. "נתנאל, אני חושבת שאנחנו קצת מתפזרים הלילה" אני אומרת לאוזנו והוא מרים גבה בשעשוע. "אנחנו בסך הכל רוקדים" הוא עונה בחזרה צמוד לאוזני, הנשימות שלו מדגדגות אותי. אני פורצת בצחוק גדול יותר וכורכת את ידיי סביב צווארו. "בסדר. אנחנו רק רוקדים" אני אומרת בנימה מתגרה ומצמידה את ראשי אל החזה שלו. הבנות שהתערבבו עם החברים שלנו מהשכבה, רואות את זה מהצד ונועצות בנו מבטים ארוכים. אני מרגישה את השפתיים של נתנאל חמות על צווארי, אני מצטמררת, מרגישה קצת מוזר אבל אוהבת את ההרגשה. הוא מפזר נשיקות קטנות בכל פעם שמטריפות אותי. הוא מרים את ראשו ונועץ בי עיניים נוצצות ויוקדות. "אני הולך לשתות משהו" הוא מלטף את פניי בעדינות ונעלם אל הבר. אפשר לראות בעיניים שלו כמה הוא רוצה אותי, אז למה הוא בורח ממני? אני נאנחת ומסתובבת ישירות להיתקל בעידן וגל שמדברים עם כמה מהחברים של מתן. העיניים שלי ושל עידן מצטלבות, ואני מרגישה את הלב שלי עושה צניחה חופשית ומתרסק. אני לא מעזה להתקרב, אני מסתובבת והולכת ישירות אל הבר. רעות נעמדת על ידי ומביטה בי במבט מודאג. "את בסדר?" היא שואלת ומחבקת אותי אליה. "ברור" אני עונה בחיוך ומרימה את כתפיי. לא. אני לא בסדר. ברור שאני לא בסדר. למה הוא פה? למה אני צריכה להיתקל בו דווקא עכשיו ודווקא פה? אני מזמינה לעצמי צ'ייסר של טובי שאני יודעת שבוודאות לא יאכזב אותי. "את כבר שיכורה. תפסיקי לשתות. דיי" רעות מושכת אותי אליה אחרי שאני שותה אותו בשלוק ומחמיצה פנים. "אפשר לעבור למקום אחר. את רוצה?" היא שואלת ומצמידה את הלחי שלה לשלי. "לא, הכל סבבה. זה מקום גדול, ויש פה מספיק מקום לשנינו" אני אומרת ומרגישה את ההשפעה של הצ'ייסר האחרון ששתיתי. לחלוטין עשה את שלו. עידן וגל עדיין במקומם. אני מחפשת בעיניי את נתנאל אבל לא רואה אותו. אני לרגע מהססת אם לגשת אליהם או לא, אבל זין על הכל. אני מתנדנדת עד שאני כמעט ונופלת לזרועות של גל. הוא מלטף את שיערי ומדביק נשיקה נעימה על הלחי שלי. "את בסדר? כמה שתית?" הוא שואל בדאגה כשאני מחייכת אליו חיוך גדול. "אני בסדר גמור, יותר טוב מאי פעם" אני מצחקקת ומעיפה מבט בעידן שמסתכל עליי במבט זועף. אני רואה את הלסת המהודקת שלו כשמסתכל על המחשוף שלי, אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש אז אני לא שולטת בעצמי ופורצת בצחוק גדול. כמובן שהם לא יודעים למה אני צוחקת ומנסים לברר, אבל אני מרימה את ידי כ'לא חשוב' והולכת לרקוד. אני מרגישה את הלב שלי דופק בפראות, כשאני יודעת שהעיניים שלו נעוצות בי. אני לא רוצה לתת לזה להשפיע עליי. אני מרגישה בכל פעם ידיים זרות שעוטפות אותי, ומעיפה אותם ממני. אני רואה כמה מהחבר'ה של אלון, עידן וגל מתקרבים אליהם. זה אומר שהם לא מתכוונים ללכת ואני מתעצבנת. אני לא רואה את אלון, ואני לא יודעת אם אני עצובה או שמחה. לא ראיתי ולא דיברתי איתו שבועיים. אני מתגעגעת. אני מפלרטטת עם אחד מהבחורים שנראו לי פחות או יותר הטעם שלי, ואני יכולה לראות מזווית העין את כל החבורה מסתכלת עליי. בשנייה שאני אוחזת ביד של הבחור שהושיט לי אותה, גל נעמד על ידנו ומצמיד אותי אליו. "שירה" הוא אומר בנימה כועסת. "לא בא לך שיהיו פה סצנות נכון?" הוא מלטף את הלחי שלי ומביט בי במבט רך יותר. "למה שיהיו פה סצנות?" אני לא מבינה. הוא מכווין עם ראשו לכיוון עידן שמעשן סיגריה בעצבנות שכבר למדתי להכיר. "גל, הפעם אני עושה את זה בשבילך" אני אומרת כועסת. "הוא פאקינג לא מפסיק לזיין כל אחת שזזה.. ובשביל שהוא לא יתעצבן אני צריכה להתנזר?" אני צועקת וגל מסתכל עליי במבוכה בחוסר אונים. "אני כבר לא שלו. תזכיר לו את זה" אני צועקת כשאני כמעט ליד עידן, אני נתקלת בכתף שלו בכוונה והולכת מבלי להביט בעיניו, כי יודעת איך הן נראות ברגע זה.

כשאני נתקלת בנתנאל אני כועסת עליו, שהוא נעלם לי. "אני לא רוצה שנעשה משהו שנתחרט עליו" הוא מנסה לנחם אותי ומחבק אותי אליו לחיבוק ארוך וחם. "מה הוא עושה פה?" הוא שואל ומסתכל על עידן בעיניים מכווצות מכעס. "לא יודעת ולא אכפת לי" אני זורקת ומושכת אותו לרקוד איתי. אני חייבת להיות בתזוזה, אחרת אשתגע. אני ונתנאל מצליחים להגיע שוב לאותם המבטים, הנגיעות, הרמזים – שני שיכורים שלא שמים על אף אחד מסביב. הייתי מודעת לעידן, אבל מרוב שאפף אותי השיכרון ניסיתי לא לייחס לזה חשיבות. הוא מצמיד את אפו אל צווארי, נושם אותי ואז מעביר את שפתיו ברכות ומיומנות על צווארי. אני מחייכת לעצמי ונותנת לעצמי להשתחרר. אני נהדפת מעט אחורה, עידן מתקרב לנתנאל בכעס, מזהיר אותו בכמה מילים שאני לא שומעת ומושך אותי באגרסיביות החוצה. אני אפילו עוד לא מצליחה לקלוט מה קרה סביבי ואני מחוץ למועדון, איתו.

שנה אזרחית טובה ומוצלחת לכולן ☺
עדכון קטן: לסיפור סך הכל 55 פרקים. בנוסף לפרקים הללו יעלו 2 פרקי בונוס - ככה שגם לקוראות הוותיקות שקראו לפני השכתוב תהיה הפתעה אדירה, אז coming soon❤❤