אהבה קצרה

פרק מס' 9

אני מתנשפת בכבדות, שנינו מתנשפים. החזה שלי עולה מעלה ומטה בקצב מטורף. העיניים של עידן מפזזות לכל מקום, רק לא אל עיניי. "אני מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה" הוא נוגע במותניי בעדינות, כאילו שאם יחזיק בהן חזק מדי, הוא עלול לשבור אותי. "בשביל נשיקה כזו צריך שניים" אני עונה באכזבה. למה הייתי מטומטמת מספיק כדי לתת לו עוד פעם להתקרב אליי ככה? זה הרי יחזיר לי רגשות ישנים שאני מעדיפה שישארו אי שם, בעבר הרחוק. הזיקפה שלו שהספיקה לגדול, הייתה קשה מתחתיי. אני קמה ממנו במהירות, מושכת את החולצה שלי כמה שיותר למטה, כאילו שהיא תכסה משהו. "אל תרגיש רע, הכל בסדר. מיותר לציין שזה נשאר בינינו" אני מישירה מבט לעיניו לשנייה אחת ונכנסת פנימה, בורחת מהרגע המביך הזה אל החדר שלי. אני נשכבת על המיטה, נושמת כמה נשימות עמוקות, ואז דופקת את ראשי על הכרית. אני בוכה בשקט. הוא לא בא אליי לחדר יותר, וככה אני נרדמת כשפניי רטובות מדמעות.

כשאני יוצאת בבוקר אל המטבח, מאורגנת ולבושה, אני פוגשת בעידן. הוא לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת שמבליטה את עיניו, מכנס מחויט ונעליים יוקרתיות. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, מתוקתק בדיוק כמו שהוא אוהב להיראות, ולמרבה הצער בדיוק כמו שאני אוהבת אותו. "בוקר" אני זורקת אליו, ומכינה לעצמי כוס קפה. "בוקר טוב! להכין לך משהו לאכול?" הוא שואל. מה אני ילדה קטנה? "לא. אני לא מתה על לאכול בבוקר" אני עונה נטולת אנרגיות ורואה שהוא בוחן את פניי. "מה?" אני שואלת בחוסר סבלנות. "הכל בסדר?" הוא שואל. כאילו שבלילה לא קרה דבר. כזה אידיוט מוחלט! "הכל מעולה, אתה נראה טוב. שיהיה לך יום נפלא" אני אומרת בציניות ובמבט מעוצבן ויוצאת אל המרפסת עם הקפה שלי. "שירה.." הוא יוצא אחריי למרפסת. "מה עידן?" אם מבטים היו יכולים להרוג, הייתי הורגת אותו ברגע זה. אני נושפת עליו את עשן הסיגריות שלי בכוונה. "את מחרפנת אותי. מה הקטע שלך? אני ואת לא יכולים אף פעם להיפרד בצורה טובה? תמיד יש תקלים ותמיד יש ריבים, למה?" אני מביטה בו כאילו הוא נפל מהחלל. הוא באמת שואל את זה? "מה אנחנו זוג? אין מה לעשות עידן, אני ואתה לא מסתדרים.." אני מרימה את הקפה שלי, ולוגמת ממנו את השלוק האחרון. אני זקוקה לעוד קפאין כדי להתעורר. "אנחנו לא מסתדרים, כי את לא רוצה שנסתדר" הוא אומר בקול הצרוד שלו של הבוקר, גורם לי להרים אליו את עיניי. "הלוואי והיינו מסתדרים. הלוואי ולא הייתי צריכה להגיע איתך למצבים האלה! מה נראה לך שכייף לי לריב איתך כל הזמן?" אני שואלת בכאב. הלוואי ולא הייתי מכירה אותך! זה מה שרציתי לומר, אבל שמרתי לעצמי. זה היה חוסך ממני הרבה כאב. הוא מלטף את שיערי ומתכופף כך שפניו במעט בגובה העיניים שלי. "הלוואי והיינו מכירים בנסיבות אחרות, והלוואי ולא היית כזו ילדונת.. זה היה פותר את רוב הבעיות" הוא הודה הרגע במשהו! "עם הנסיבות אני מסכימה, עם הילדונת פחות. אני בת 22 עידן, אני ילדה גדולה שיודעת מה היא עושה. ואני לא פחות בוגרת מהחברות הדפוקות שלך" אני כועסת. הוא תמיד חייב לדחוף את הגיל שלי. מה הבעיות שלו? הוא נושם בכבדות ונאנח. "אני אאחר בגללך בסוף.." הוא מניד את ראשו בעצבנות, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מנסה להאשים אותי במשהו. "בואי, אני אקפיץ אותך לעבודה" אני מכבה בדיוק את הסיגריה במאפרה. "אני לא רוצה שתאחר בגללי, תלך.. אני אסע לבד" אני אומרת ברוגז. "שירה, יאללה בואי נו.. רק התעוררת. תשאירי אנרגיה לאחר כך, כדי שנוכל לריב בערב" הוא אומר בחיוך ומלווה אותי פנימה. הוא סוגר את דלת המרפסת, אוסף את הדברים שלו ומחכה לי על יד פתח הדלת. אני לוקחת את התיק שלי מהחדר ויוצאת איתו מהבית בכעס מופגן. הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה!