אהבה קצרה

פרק מס' 34

הדמעות זולגות ללא הפסקה, ויש לי מין כאב חד בלב שמקשה עליי לנשום. המבט הזה שהיה לעידן, בעיניים שלו, אני מכירה אותו. זה מבט של מישהו אשם, שמתחרט על מעשיו. אוי עידן למה עשית לי את זה? הדפיקות על הדלת כבר נעלמו והבקשות החוזרות שלו לפתוח לו את הדלת נפסקו. אני צריכה לחשוב על תוכנית בשבילי.. אני מרגישה שאני מאבדת את זה. הדבר האחרון שבא לי זה לשכב פה, לבכות שעות ולתת ללב שלי לדמם. אין לי לאן ללכת מכאן - ברגע שאני מבינה את זה אני מקללת את ההורים שלי, על זה שהם כאלה, על זה שאין לי בית לחזור אליו. כאילו שאי פעם הייתה לי הרגשה שזה הבית שלי, אבל בסדר שיהיה. אני פושטת את הבגדים מהמסיבה שעדיין עליי, מחליפה לשמלת טריקו זרוקה. אני מתיישבת על המיטה ואוחזת בראשי חזק - הוא התחיל לכאוב. העיניים שלי צורבות ונפוחות. אני לא יכולה ליפול עכשיו על אף אחת מהבנות, אני לא יכולה ליפול על אף אחד.. אני צריכה להסתדר בכוחות עצמי. אני מעיפה את מבטי אל שעון הקיר שבחדרי, השעה כבר 10:00 בבוקר. אני שולפת את הטלפון מהארנק שהיה איתי בלילה, מדפדפת באנשי הקשר ומחייגת למתן. אם הוא לא יענה אנסה את נתנאל.

"שירושקה איזו הפתעה" אני שומעת תוך כמה שניות את הקול של מתן, החיוך שלו כאילו מופץ דרך הטלפון, והוא גרם לי לשנייה אחת לחייך ולשכוח. "היי מתן, מה קורה?" אני שואלת, מנסה להישמע בסדר. "אצלי? מעולה. מה איתך ילדונת הכל טוב?" הוא שואל, כנראה מבין שאם אני מתקשרת אז כנראה שהמצב לא כ"כ בסדר. "אני צריכה טובה. נכנסתם לדירה ההיא בסוף?" אני שואלת, כולי תקווה שהתשובה תהיה כן. "כן, עברתי עם נתנאל" יש תודה ה', הצלת אותי! אני כמעט וקופצת במקומי. "החדר השלישי עדיין פנוי?" אני שואלת בהיסוס. "ברור נשמה. מה קורה, את לא עם עידן?" הוא שואל בבלבול מוחלט, לא מבין דבר. "עזוב, אני אספר לך אחר כך.. אני רוצה לשכור איתכם. אפילו לתקופה קצרה עד שאני אתאפס על עצמי, כי אני ארצה לעבור בסופו של דבר לדירה לבד" אני לא מבזבזת זמן ופותחת את הארון בגדים, עכשיו זה יהיה סיוט רק להעביר אותם מפה! אני אצטרך לעשות את זה בנגלות, מבלי לבקש טובות מאף אחד. "אין בעיה, את פנוייה עכשיו?" הוא לא שואל מעבר ואני אוהבת את זה. "כן, אני אארוז בינתיים רק דברים חיוניים" אני נושמת בהקלה ונזרקת למיטה באפיסת כוחות מהשעות האחרונות. "תתקשרי אליי, אני אבוא לעזור לך.." הוא אומר בדאגה. "עדיף שלא תעלה לפה מתן, אבל אני אשמח אם תבוא לאסוף אותי לדירה בשעות הצהריים" ידעתי מה יהיה פה אם הוא יעלה, עידן יהרוג אותו. זה לא שיש לו זכות, אבל הוא בכל זאת יעשה את זה. "מה שתרצי נסיכה! אז נהיה בקשר מאוחר יותר. ואם את צריכה עזרה או כל דבר אחר אז אל תהססי להתקשר אליי" הוא מחמם לי את הלב ויוצאת מפי יבבה לא רצויה. "תודה מתני, באמת! נדבר" אני אומרת במהירות ומנתקת. הדמעות מחדשות את הזרם שלהן, כל כך נדפקתי! עוד לפני שאני אורזת פה את הכל, והולכת.. אני צריכה אוויר, ואני צריכה לעכל את כל זה.

כשאני פותחת את דלת החדר שלי, עידן זרוק בפתח הדלת, עדיין במדי הב' שלו. כנראה שחיכה שאצא, ולבסוף נרדם. הרצון להעיר אותו, שילך לישון כמו בן אדם, חזק. אבל אני מעדיפה לא להתמודד איתו כרגע, כי אני לא אצליח ואשבר באותו הרגע. אני נכנסת אל המקלחת, שוטפת את פניי, משפשפת את עיניי במים קרים במשך דקות ארוכות. אני נראת קצת יותר בסדר, אבל עדיין כמו מישהי שבכתה שעות. אני לוקחת איתי תיק קטן עם ארנק, טלפון ומשקפי שמש. שולחת הודעה קצרה לבנות, על מנת שלא יכעסו עליי על כך שלא סיפרתי שום דבר, ומבלי לחכות לתשובה, משתיקה אותו ומכניסה לתוך התיק.