אני מרגישה את הרעד בכל הגוף, את כל הרגשות העצומים מעורבבים בתוכי ומאיימים להתפרץ. אני רוצה לצעוק, אני רוצה להגיד לו שיעוף לי מהדירה, שיצא לי מהחיים, שיצא לי מהלב. אני מרגישה שהלב שלי שוב לא חסין. אני מפחדת. אני מרימה את הבגדים שלי מהרצפה ורצה אל החדר, שולפת תחתונים מהמגירה ולובשת אותם יחד עם החזייה והשמלה. אני מתנשפת בכבדות, זורקת את עצמי על המיטה ופורצת בבכי.
אני מרגישה זולה יותר מאי פעם. אחרי שנה וחצי שבהם ניסיתי לשכוח ולהתכחש לכל מה שקרה, הכל מתפוצץ לי בפנים. אני מרגישה אבודה. אני כבר לא יודעת מה לעשות בשביל לשכוח. הספיק לי רגע אחד בשביל לראות אותו, כדי שכל הרגשות שלי אליו יצאו ממקום המסתור שלהם. השפתיים הרכות שלו, המגע של האצבעות שלו עליי, העיניים הכחולות שחודרות לעיניי - התגעגעתי לזה. אני מרגישה! אני שוב מרגישה! אבל יש לו חברה, וזה רציני בינהם. ואני שכבתי איתו. מה זה אומר עליי? ממתי אני עושה דברים כאלה? אני מרימה את עיניי שמעורפלות מעט מהבכי ורואה את עידן עומד בפתח החדר כשידיו אוחזות במשקוף משני הצדדים. עיניו מביטות בי, הן מבולבלות, הוא מבולבל בעצמו. "שירה" הקול שלו צרוד ושקט, מה שלא אופייני לו בכלל. "תפסיקי לבכות" הוא מבקש בכאב, כמעט מתחנן. "מה חשבנו לעצמנו? שנפגש, נדבר ונפרד כידידים?" אני שואלת במרירות. "אני ואתה ביחד זה סכנה. אנחנו צריכים לשמור על מרחק. זה הכי בטוח בשבילנו" אני מצליחה להוציא את המילים. כמעט צועקת. "אני פאקינג גרמתי לך לבגוד בחברה שלך! מה לא בסדר בי?" הדמעות שוטפות אותי בשנית ואני כבר לא מצליחה לדבר, אני נחנקת. אני יכולה לראות שהוא נאבק עם עצמו אם להתקרב אליי או לא. אבל הוא בוחר כנראה - בסופו של דבר, לשמור על מרחק. "אתה לא בריא לי" אני ממלמלת. הוא נשען עם ראשו על הקיר, כפות ידיו נצמדות גם הן על הקיר. הוא מסנן את הקללות האהובות עליו בשקט. אני רוצה לחבק אותו חזק, לשקוע בו ולא לעזוב לעולם. אבל במציאות הנוכחית זה לא יכול לקרות. זה כבר מאוחר מדיי. "כדאי שתלך" אני מבקשת ממנו לאחר שאני נרגעת מעט. הוא מרים אליי את ראשו, העיניים שלנו מצטלבות ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מרוב אהבה אליו. "זה לא אשמתך. אני זה שלא הצליח לשמור על איפוק" הוא אומר במבט רך, מנסה להפסיק את רגשות האשם שאוכלות אותי, רגע לפני שנעלם מחדרי. הדלת נטרקת לאחר כמה שניות ואני מבינה שהוא הלך. אהבת חיי הלך, למישהי אחרת.
עידן
כל הדרך חזרה למלון ניסיתי לחשוב מה לעשות? איך להמשיך? שירה היא החמצן שלי. אני לא יודע איך שרדתי שנה וחצי בלעדייה. המחשבות הורגות אותי - פעם שירה ופעם ירדן. איך אני מספר לה דבר כזה עכשיו? שוב דפקתי הכל, כמו שאני יודע לעשות מצוין. השתקמתי, ניסיתי להמשיך הלאה ובאיזה שהוא מקום גם הצלחתי. עד שראיתי אותה. הטלפון שלי מצלצל ואני מעיף מבט לצג הטלפון שתלוי על הזרוע שעל השמשה. זה אלון. מה אני אמור להגיד לו בדיוק? 'מה קורה גבר? בדיוק זיינתי את אחותך?' אני לא רוצה לשקר לו יותר בחיים שלי! הוא החבר הכי טוב שלי, הוא אח שלי. מה שהיה אז, לא יחזור על עצמו שנית. "מה קורה אחי?" הוא שואל כשאני עונה לשיחה. הוא נשמע במצב רוח טוב. בטח נמצא עם הילה. אני לוקח נשימה ארוכה ועוצר בצד. "לא טוב" אני אומר בקול חושש. משתוררת לרגע שתיקה, עד שהוא עונה. אני יכול להרגיש אותו מהצד השני - נהיה אדום מעט מהעצבים. אני שומע שהוא נושף ברוגז. "שירה?" הוא שואל, כאילו יודע כבר הכל. "שירה" אני מאשר. "טוב, ידעתי שתפגשו מתישהו. אילת זה לא מקום כזה גדול אתה יודע" הוא מגחך ואני שותק. "אז מה קרה עכשיו?" הוא שואל. "עדיף שלא תשאל כדי שאני לא אשקר לך" אני כנה איתו. הוא שוב שותק, ואני עומד להתפרץ כמו הר געש מרוב עצבנות. "תגידו לי אתם חולים בראש? למה? מה הבעיה המזדיינת שלכם?" הוא מתפרץ. אני לא יודע מה לענות לו. אנחנו באמת חולים בראש, אין תיאור אחר שיתאים לנו. "איך אתה עושה את זה לירדן? איפה השכל שלך אחי?" הוא מנסה להכניס בי הגיון. למרות שמדובר באחותו, הוא חושב על טובתי. "אין לי שכל כשאני איתה. אני מאבד את זה" אני מודה במעט נבוכות. אני משעין את הראש אחורה על המשענת ומעביר את האצבעות שלי בתוך השיער. העיניים של שירה רודפות אותי. אני מדמיין אותן מולי כל הזמן. אני לא יכול לראות אותה בוכה, כואב לי ורע לי בלב.. "מה אני עושה עכשיו אלון?" אני שואל בייאוש. אני צריך את ההכוונה, כי אני לא יודע מה אני הולך לעשות! אני משתגע! "מה אתה רוצה שאני אגיד לך? אני אוהב את שניכם, אבל אתה עם ירדן אחי. אחרי כל מה שהיא עברה איתך זה לא מגיע לה!" אני דופק את הראש על ההגה. איך אני אספר לה דבר כזה? אני אשבור אותה. אני יוצא מהאוטו, מדליק סיגריה ומנסה להירגע. כשאני מסיים לעשן, אני מכבה אותה ונכנס אל האוטו. אני נוסע לבית מלון, אל ירדן..
שירה
שלושה ימים שאני בקושי יוצאת מהמיטה, אני מרגישה רע, כואב לי כל הגוף ואני מבינה שזה פסיכולוגי. יותר מהכאבים הפיזיים כואב לי נפשית. עידן זה כמו מחלה. שנה וחצי שלא פספסתי אפילו יום אחד של עבודה. אני מרימה את הראש ורואה את ראשו של אורי מציץ מהדלת הפתוחה של החדר שלי. "איך את מרגישה?" הוא שואל בחיוך קורן. הוא נשכב על ידי ואוסף אותי אליו כשראשי מונח על חזהו. השפתיים שלו מרפרפות על שיערי ואני עוצמת את עיניי חזק ומנסה לחזור לשירה של לפני שלושה ימים. השתיקה בחדר נעימה לי. אורי מלטף את שיערי ונותן לי הרגשה של שקט, של שלווה ושל בטחון. אני יודעת שהוא מת לשאול אותי מה הסיפור, הוא הרי לא מטומטם. הוא יודע שהנוכחות של עידן השפיעה עליי יותר מדיי, הוא פשוט לא יודע עד כמה, והוא לא יודע שזו לא רק הנוכחות. נתתי לו את עצמי מבלי לחשוב פעמיים, כמו עיוורת. ככה אני כשאני איתו ואני שונאת את זה! אחרי שנרגעתי קצת התרוממתי מהחזה של אורי וחייכתי אליו חיוך אמיתי. "נלך לחוף?" אני חוזרת לעצמי. "בטח" הוא מאושר כאילו שהצעתי לו לטוס לחו"ל. אני צוחקת מהתגובה שלו והוא מחבק אותי אליו חזק, מדביק נשיקה נעימה על צווארי. "אני מת עלייך, ואני לא אוהב לראות אותך ככה. בגלל אף אחד!" הוא מסתכל עליי עם העיניים היפות שלו. הוא אומר כ"כ הרבה עם העיניים האלה, יותר ממה שאומר במילים. אני מהנהנת כאות לכך שאני מאשרת לו את זה שלא אהיה יותר ככה. הוא לא הכיר אותי בתקופה הדכאונית והמגעילה שלי. הוא הכיר את שירה השמחה, ה'מאושרת', זו שזורמת לכל מקום וזו שיודעת להנות מהחיים שלה. לראות אותי כמו סמרטוט במיטה שלושה ימים, הפתיע אותו. אני לא אוהבת את עצמי כזו. אני מגרשת אותו מהחדר, לובשת בגד ים ושמלת כתפיות לבנה והולכת איתו לים.
ביום שישי אני מסיימת את המשמרת בבר-קפה שבו אני עובדת באילת, ומצטרפת אל מיתר בים. אנחנו מעבירות שעתיים על החוף, נהנות מהשמש החמה, מכירות אנשים ופרצופים חדשים ועושות את הצחוקים שלנו, כרגיל. בדרך חזרה אל הדירה אנחנו מדברות על עידן אחרי שכמה ימים חיינו בסרט שהבן אדם לא קיים, הגיע הזמן לחזור למציאות ולא להתכחש לה. "דיברת איתו מאז?" היא שואלת תוך כדי הנהיגה ולא מסתכלת עליי אלא על הכביש. "לא, על מה בדיוק יש לנו לדבר? הזדיינו באופן חד פעמי וכל אחד חזר אל החיים שלו. ממש אכפת לו שהוא חזר אל החיים שלי, עשה בלאגן ונעלם בחזרה לשלו. הוא תמיד היה כזה" אני אומרת ומדליקה סיגריה. מהשיחות שלי עם אלון הבנתי שהוא יודע מה קרה בסופ"ש הקודם. הוא לא העמיק יותר מדיי, לא שאל ולא חפר. לא ידעתי אם זה טוב או רע. אני עדיין אוכלת את עצמי על החברה של עידן. אני רוצה לשנוא אותה, אבל אני לא יכולה. בייחוד לא אחרי מה שאני עשיתי לה. אני מבטיחה לעצמי שלעולם אבל לעולם לא אעשה דבר כזה שנית, לא משנה עד כמה אני מעורפלת באותו הרגע. אני את הלקח שלי למדתי.
כשאנחנו עולות אל הקומה השנייה, אל הדירה שלנו אני נתקלת בעיניים הכחולות שלו, הוא יושב על יד הדלת ועיניו סורקות אותי. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת, ומרגישה את עצמי קופאת במקום. אני סורקת אותו במהירות, הוא מושלם כמו תמיד. הוא אפילו יפה יותר מהפעם הקודמת שראיתי אותו. "אנחנו צריכים לדבר" הוא אומר בקול שקט. אני רואה שהוא פונה להביט במיתר, שמסתכלת על שנינו בסקרנות. היא מסתכלת על עידן בכעס, ואני יודעת שזה בגללי. הרעלתי אותה עליו. זה גורם לי לרצות לפרוץ בצחוק, אבל אני נשארת מאופקת. אני מנסה להצמיד את ידיי לצידי גופי כדי שלא יבלוט שאני רועדת, אני מפחדת ששומעים את קצב דפיקות הלב המטורף שלי, ומקווה שעיניי לא מסגירות אותי יותר מדיי.
YOU ARE READING
אהבה קצרה
Romance"קדימה, מישהו הבטיח לי שתייה" אני מצביעה על הבר בעוד הוא מסתכל עליי במבט משועשע. "את כלבה קטנה" הוא צוחק ומתקדם לעבר הבר תוך כדי שהוא מושך אותי אחריו. השיער שלו שהיה פעם שטני, התכהה עם השנים והפך להיות כמעט שחור. יש לו את העיניים הכחולות הכי יפות שר...
