אהבה קצרה

פרק מס' 8

נכנסתי פנימה אל הבית, משתדלת שלא לקחת שום דבר אל הלב ופשוט להיכנס למיטה וללכת לישון. בלי מחשבות מיותרות. זה לא באמת יקרה, אבל אני לפחות אנסה. "היי בובי" ספיר מסתכלת עליי בהפתעה. כנראה שלא ממש ציפתה לראות אותי כאן באמצע הלילה. "היי, אני עולה לישון, אז לילה טוב" אני עונה לה, ולא מסתכלת על עידן אפילו לשנייה. אני ממשיכה ללכת לחדרי שהוא החדר הקיצוני ביותר בדירה, על ידו שוכן החדר של עידן והחדר הכי ראשון וקרוב לסלון הוא של אלון. אני סוגרת את הדלת, מתפשטת ולובשת על עצמי חולצת פיג'מה ארוכה של ניקי, נשארת בתחתונים ונזרקת לתוך המיטה. 

קולות הצחקוק של ספיר מפריעים לי, אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולאטום את השמיעה שלי, אבל לא כ"כ הולך לי. כשאני מבינה שהם כנראה שוכבים, אני מרגישה את הלב שלי נצרב. הצחקוקים המעצבנים שלה השתתקו, ואני בטוחה שאני שומעת את הגניחות השקטות שלה. אני יוצאת מהחדר אל המרפסת הקרה, לא לפני שאני לוקחת איתי שמיכה דקה וסיגריות, ואני נשכבת על הכיסאות כשעיניי מופנות אל הכוכבים המאירים בשמיים. 'פה לפחות שקט' אני אומרת לעצמי. 

אני חושבת שהדבר שיהיה לי הכי קשה בלגור איתו באותה הדירה, הוא להיות עדה להתנהגות המופקרת שלו בלילות. זו כמובן זכותו המלאה לעשות מה שהוא רוצה, הרי הדירה היא שלו והוא לא חייב לי כלום. אבל דווקא איתה? אני מאמינה שאני לא אצליח להישאר פה יותר מדיי זמן בקצב הזה. המחשבות הרגו אותי. עישנתי את הסיגריות שלי בצרורות, והתחלתי לסבול מהן. עשן הסיגריות כבר חנק אותי. 

"את משוגעת" אני שומעת את קולו של עידן נוזף בי באופן מעומעם, ואז התרוממתי מעלה. אני פוקחת את עיניי למחצה ורואה שהוא סוחב אותי לתוך הבית. "נרדמתי" אני ממלמלת ומביטה ישירות לתוך עיניו המודאגות. "קר בחוץ שירה, מה חשבת לעצמך?!" הוא שואל ואפילו לא מחכה לתשובה. הוא משכיב אותי במיטה שלי, ומכסה אותי בשמיכה. "תודה" אני ממלמלת במבוכה ומתחמקת מעיניו. "היא הלכה?" אני שואלת בהיסוס, מקווה לשמוע שהתשובה היא חיובית. "כן" הוא עונה. "אני שונא שהיא נשארת לישון כאן" הוא מוסיף, ומלטף את שיערי בצורה שנעימה לי ושגורמת לי לרצות להכניס אותו איתי למיטה ולהתכרבל לתוכו. ואז אני נזכרת שהיה עם ספיר לפני חמש שניות ושהידיים שלו נגעו בה. "לילה טוב" אני קוטעת את המגע שלו בי, ומסתובבת לצד השני. אני מרגישה פגועה משום מה, ולא מבינה למה. הוא רוכן אליי מעט כשנשען על המיטה עם גופו, שפתיו מרפרפות על מצחי. "הכל בסדר?" הוא שואל. "הכל מעולה" אני עונה בקול קר. אני רוצה שילך ויסגור אחריו את הדלת. כאילו  שאני אשתף אותו בכל החרא שאני מרגישה. "את רוצה לדבר קצת?" הוא שואל ולא מוותר. הוא עולה על המיטה ומתיישב מולי ברגליים פשוקות. רק עכשיו אני שמה לב שהוא לבוש רק בבוקסר. עיניי בחנו אותו עד כמה שהיה ניתן, בגלל החושך. "על מה נראה לך שאת מסתכלת?" הוא מחזיר לי בחיוך וגורם לי לפרוץ בצחוק. "עידן" אני רוטנת בצחוק. "אתה לא יכול להשתמש במילים שלי נגדי!" אני מחייכת אליו. "אני שמח שאת כאן" הוא אומר בכנות ומתבונן בי שוב פעם בהבעה הבלתי ניתנת לפיצוח שלו. "תודה שאתה נותן לי להיות כאן" אני נושכת את פי שלא בכוונה. הוא נשכב לידי ומביט בי באותה ההבעה שלא מתחלפת. "מה?" אני שואלת. "איך היה אצל דור?" הוא שואל. "היה בסדר.." אני מתחמקת מלענות לו משהו מעבר לזה. נו, באמת. מה הוא רוצה שאספר לו? באיזה תנוחות שכבתי איתו? הוא רציני? "שכבתם?" הוא שואל באופן ישיר, ולא מפתיע אותי בכלל. אני מכירה את עידן, ואני יודעת שהוא לא הולך סחור וסחור. אם יש שאלה שהוא רוצה לשאול, הוא ישאל אותה. "אני לא הולכת לדבר איתך על זה" אני מסתכלת עליו בהלם. "טוב, אני גם לא הכי מת לדבר איתך על זה" הוא אומר בנימה מעוצבנת מעט. "יופי, אז אל.." אני מבקשת ממנו ומגלגלת את עיניי. "תפסיקי לגלגל עיניים, זה מטריף אותי בכל פעם שאת עושה את זה" הוא אומר בכעס, הוא יפה כל כך גם כשהוא כועס ה'... "אני יודעת" אני צוחקת והוא מסתכל עליי במבט מזועזע. אחרי כמה רגעים של שקט הוא תופס בבטנו "אני רעב". "ברור, זה בטח המאנץ של אחרי הסקס" אני אומרת ולאחר מכן מתחרטת על כך ונהיית נבוכה. הוא מסתכל עליי בעיניים חודרות ובמבט רציני ומתרומם מהמיטה, מתעלם לחלוטין ממה שאמרתי לו לפני רגע. "נו, את באה?" הוא שואל כשנעמד בפתח הדלת. "אני באה" אני אומרת לאחר רגע של מחשבה, ומתרוממת מהמיטה. שכחתי שאני עם תחתונים, אבל אני לא טורחת ללבוש את המכנסיים שלי. במילא רוב הזמן הוא רואה אותי בהם. "אני מקווה שאת לא הולכת ככה במקומות אחרים" הוא בוחן את רגליי החשופות. אני מרימה את כתפיי בחוסר אכפתיות ולא עונה. אנחנו מוציאים כמה קופסאות של אוכל מהמקרר ומחממים אותם. אורז עם אפונה, צלי בשר ועוף מוקפץ עם ירקות. "אמא שלך אחראית לזה?" אני שואלת בחיוך. בטוח לא אמא שלי. יש לאמא שלו את האוכל הכי טעים בעולם. "כן, שתהיה בריאה. היא לא תפסיק עם זה גם כשאהיה זקן" הוא צוחק. אני מעריכה אותה. היא דואגת לבן שלה שכבר לא גר איתה. יודעת שאם לא תכין לו אוכל כזה, לא בטוח שיאכל אוכל ביתי במהלך השבוע. "אני מתה עלייה, תראה איך היא דואגת לך" אני אומרת ואוכלת מהאורז שהיה טעים ממש. "גם היא מתה עלייך. סיפרתי לה שעברת לגור איתנו והיא קפצה מאושר. היא רוצה שנלך לאכול אצלהם ארוחת ערב במהלך השבוע כשיצא לנו" הוא מדבר לאט, ולא מוריד את עיניו מעיניי גם כשאוכל. "אם יצא, אז בכייף. תודה" אני מחייכת בביישנות שלא אופיינית לי וממשיכה לאכול. מי בכלל היה מאמין שאני אשב כאן עם עידן, בדירה שלו, באמצע הלילה ואוכל מהמטעמים של אמא שלו?! אם היו אומרים לי את זה כשהייתי בת 15, בטח הייתי צורחת וקופצת עשרות פעמים מרוב אושר. "איך הולך לך בעבודה?" אני מתעניינת. הוא התחיל להתמחות במשרד עורכי דין. רק מלראות אותו בלבוש האלגנטי גורם לי לרצות לגמור. הוא גבר שווה, לא משנה כמה שאני שונאת אותו לפעמים, מהבחינה הזו אין לי מה לומר או למחות. הכריזמה, הדיבור המפולפל שגורם לכולם להיסחף אחריו יהפוך אותו להיות עורך דין מוצלח, אין לי ספק בזה. "הולך טוב" הוא מחייך למשמע ההתעניינות שלי. "את לא מתחילה ללמוד בקרוב?" הוא שואל במבט נוקב. "לא, אני אדחה בעוד שנה. אני רוצה לחסוף קצת כסף, לשכור דירה, בקיצור להתארגן על החיים שלי ורק אז אולי" אני עונה ולוגמת מהכוס זירו שמזג לי. "אם את צריכה עזרה כלכלית, את יודעת שאין לך מה להתבייש. את תמיד יכולה לבוא אליי" הוא אומר ואני יודעת שהוא הכי רציני שיש. "אני יודעת, אבל גם אתה צריך לדעת שגם אם יתהפך העולם זה לא יקרה" אני מחייכת אליו והוא נאנח. "עקשנית עד הסוף" הוא אומר ולוגם מהכוס שלו, עיניו לא יורדות ממני. "תפסיק להסתכל עליי ככה" אני מבקשת. "למה?!" הוא מחייך. "כי זה קצת מביך אותי כל המבטים האלה שלך, הם חודרים מדיי" אני מודה במבוכה. "סוף סוף יש משהו שמביך את הפרינססה" הוא אומר בהתלהבות ועיניו הכחולות נראות כל כך רכות שאני יכולה לשקוע בהן שעות, ימים, שנים, נצח! "למה זה מביך אותך?" הוא שואל בחיוך, מנסה לדלות ממני כמה שיותר מידע. כאילו שהוא לא יודע. "אתה מודע לזה שהייתי מאוהבת בך שנים? כל הילדות שלי בערך" אני צוחקת בחוסר נוחות. "אני יודע" הוא אומר בביטחון ונשען אחורה על הכיסא, כמי שמפוצץ. "שתהיה בריאה אמא שלך, באה לנו בטוב" אני משנה את הנושא במהירות וקמה לפנות את הכלים. עידן עוזר לי ויחד פינינו ושטפנו הכל. השנאה שלי היא שיש כלים מלוכלכים בלילה בכיור. אני מסוגלת לרצוח על זה. לפחות משהו טוב יצא מאמא שלי. "סיגריה?" הוא שואל. "ואל תגידי לאלון שאני מעודד אותך, כי אני לא, ואני אכחיש" הוא מזהיר אותי ומניח את ידו על גבי, מוביל אותנו אל המרפסת. ידו נעה על גבי באיטיות שהורגת אותי. "בואי" הוא מושיב אותי על ברכיו ומכסה מעלינו את השמיכה. אנחנו כ"כ קרובים שאני מצליחה לשמוע את הנשימות שלו. הוא מדליק סיגריה אחת ומעביר אותה אליי, ואז מדליק אחת גם לעצמו. "אז, מה את מספרת?" הוא שואל, פניו קרובות לפניי. "כלום. מה אתה מספר?" אני שואלת באותה הנימה. "כלום" הוא עונה בחיוך. ואז, שתיקה. אנחנו מעשנים בשקט. החיכוך של העור שלו עם העור החשוף שלי, נעים לי ומחמם אותי. אני עדיין לא מאמינה שעידן, הושיב אותי על הברכיים שלו כשהוא בבוקסר ואני בתחתונים. אני צריכה לבדוק שאין לו חום. אני מתחילה לזוז באי נוחות על רגליו כשאני מרגישה בערה בתוכי. הוא אוחז במותני החשופה מעט ומייצב אותי מעליו. "את עובדת מחר?" הוא מתעניין. "יש לי ברירה?" אני נאנחת. "אני צריך לקום בעוד... 4 שעות בדיוק" הוא נאנח אחרי שמתבונן במסך הטלפון שלו. עיניי שמות לב להודעה שמבצבצת מספיר. "למה אתה לא עונה לה?" אני מחטטת. "אין לי כוח אלייה. היא יכולה לפעמים לשגע פילים" הוא עונה ומתקרב עם פיו אל הלחי שלי, מרפרף עלייה - נוגע לא נוגע. את המתח שהיה באוויר אפשר לחתוך עם סכין. אני מסתובבת קרובה יותר אליו, מתבוננת על פניו - מסתכלת ישירות אל תוך עיניו ואז יורדת עם עיניי אל האף המשורטט שלו, ולבסוף אל פיו הבשרני. הוא אוחז במותניי חזק יותר ומסובב אותי כך שאני ישובה על המפשעה שלו, כשרגליי משני צדדיו. אנחנו נושמים נשימות מתוחות אחד על השנייה, מרגישים שזה עומד לקרות. צמודים צמודים, עד שלא נשאר שום רווח בין שפתינו. אני מרגישה את השפתיים שלו על שלי, הוא מוביל את הנשיקה. הוא מפלס את דרכו בין שפתיי על מנת שלשונו תוכל לקבל גישה לפי. ואז הוא מסחרר את לשוני עם לשונו, ויחד איתה גם את הבטן שלי שכואבת וגועשת מהתרגשות. אני אוחזת בשערו חזק וגונחת אל תוך פיו. הידיים שלו מחבקות את מותניי, מושכות אותי בנואשות אליו. הידיים שלי עוברות אל חזהו החשוף, נוגעות, מגלות עוד חלק ממנו. אני מרגישה שזה יותר מדיי.  אני נושכת את שפתו התחתונה לבסוף, כמו שפנטזתי לעצמי יותר מדי זמן, והוא משמיע אנחה קלה. הנשיקה הכי טובה בחיים שלי!