אהבה קצרה

פרק מס' 35

את ההרגשה שעברה עליי במהלך השבוע האחרון, אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר. זה כאילו סחטו את הלב שלי, ואז התעללו בו עד שכבר לא נותר ממנו דבר. את כל השבוע העברתי בחדר הקטן שלי, בדירה החדשה שעברתי אלייה, בוכה בלי הפסקה ומזניחה את עצמי, כי כלום כבר לא חשוב. עידן הגיע לפה כמה שעות אחרי שעברתי הנה. הוא פתח בוויכוח עם מתן שביקש ממנו שיניח לי, לפחות עד שארגע. עידן הסכים ללכת אך לא לפני שאיים עליו וביקש שיודיע גם לנתנאל שאני מחוץ לתחום, ושכדאי להם שישמרו עליי עד שהוא יוכל לחזור לעשות זאת. כל מה שרציתי היה שישמור עליי כשעוד הייתי שלו, אבל הוא לא הצליח. כשהוא הלך פרצתי בבכי חזק יותר, מתן נכנס אל החדר שלי וניסה במשך המון זמן להרגיע אותי ולנחם אותי עד שנרדמתי באפיסת כוחות. אני לא באמת מצליחה לישון בלילות, כי כשאני מנסה המחשבות בולעות אותי, לא נותנות לי מנוח. אלון כמעט התפוצץ עליי מעצבים כשהודעתי לו דרך הטלפון שעברתי דירה, ושכשתהיה לי הזדמנות אסביר לו מה הסיבה. הוא חושד שמשהו לא טוב קרה, אך טענתי שאני ועידן חתכנו את הקשר כי הבנתי שזה לא מתאים לי יותר ושאני מעדיפה להיות כרגע לבד. ממש. כל השבוע הייתי ב"חופשת מחלה" בעבודה, איך יכולתי להראות את הפרצוף שלי כשהוא נראה ככה - עם עיניים נפוחות מדמעות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים?! וחוץ מזה שלא יכולתי לראות את עידן, אני עדיין לא מסוגלת. הפצעים שלי כל כך טריים, שבכל פעם הם נפתחים מחדש ומסרבים להחלים. מה חשבתי לעצמי בכלל כשהלכתי לעבוד שם? ויותר מזה, מה חשבתי לעצמי שבכלל התחלתי את הקשר הזה עם עידן?! זה הרי היה ברור שאנחנו לא נשרוד ושהוא ישבור לי את הלב..

הילה באה לבקר אותי, וכשגיליתי את זה כשפתחתי את הדלת - קרסתי על הכתף שלה והיא עטפה אותי לחיבוק חזק. לא רציתי שהיא תראה אותי ככה, אבל היא באה בהפתעה. "שירה.." היא נאנחת. "עזבי הילה, אל תגידי כלום. אני יודעת שאני נראת רע" אני עונה בתסכול ומתנתקת מזרועותיה. היא מעיפה מבט מסביב, בוחנת את הדירה. "לא רע" היא מחייכת, משנה מייד את הנושא הכואב. "נכון?" אני שואלת ועולה לי חיוך קטן, אני שמחה שיש לי את הפינה שלי. אני מכינה לנו קפה ופותחת את החלון הגדול שבסלון לרווחה. החסרון היחיד בדירה הזו, הוא שאין כאן מרפסת. אבל לפחות יש חלון גדול שיכול לאוורר את ריח הסיגריות, שאני מעשנת כל היום. "עידן דיבר איתי.." היא מתחילה לומר בחשש, בעיניים רכות, תומכות ומלטפת את גבי. כואב לי לשמוע אפילו את השם שלו.. אני מדליקה לעצמי סיגריה ונושמת עמוק. "אלון לא יודע עדיין שום דבר, אבל עידן לא רוצה לשקר לו" היא מוסיפה. "אלון עצבני עליי, הוא לא רוצה לדבר איתי בכלל" אני אומרת ובולעת את רוקי, נלחמת בדמעות כדי שלא ירדו. גם ככה נשארתי לבד, איזו עוד משפחה נשארה לי מלבד אלון? "אני יודעת, בגלל זה עידן רוצה לדבר איתו על זה ולספר לו" היא אומרת בהבעה כעוסה. "זה לא פייר שאת בסוף תספגי את כל החרא. זו אשמתו, אז שיקח את האחריות" היא מוסיפה בכעס שברור שמכוון לעידן. "הוא סיפר לך מה היה עם לירז?" אני שואלת בחשש, מצד אחד לא רוצה שיכאב לי כי כבר חשבתי על הגרוע מכל, ומצד שני רוצה לדעת הכל.. מזוכיסטית. "הם כמעט שכבו, אבל הוא קם ועזב לפני שזה התגלגל לזה.. ואז כשהוא חזר מהמילואים היא חיכתה לו בחוץ. אין לי מושג איך היא בכלל ידעה מתי הוא חוזר.. פסיכית עם תעודות" היא מפזזת עם עיניה לכל מקום, רק לא אליי. דקירה ועוד דקירה, הלב שלי כבר גמור.. אז למה לעזאזל הוא עדיין כל כך כואב?! "אם הוא הצליח להגיע איתה לרגע שהם כמעט שכבו, זה אומר הכל.." אני לוקחת שאכטה נוספת מהסיגריה ולוגמת מהכוס קפה. השפתיים שלי רועדות ואני נאבקת ברצון להתפרק, לא מול הילה. "אני אהיה הכי אמיתית איתך. את יודעת שאני אוהבת אותך כמו אחות קטנה" היא אומרת ומחבקת אותי אלייה. אני רוצה להתפרק על הכתף החמה שהיא מושיטה לי, אבל לא מצליחה. אני חושבת על אלון, הרי ידוע שהילה לא תתן לי לסבול ותערב את אלון. אז אני מנסה להשאר קצת אדישה, למרות שזה בולשיט וגם הילה יודעת את זה. "הוא באמת אוהב אותך שירה, אבל לא מגיעה לו מישהי כמוך. פשוט לא" היא אומרת בקול כואב. "הוא לא יכול להתנהג ככה, את לא עוד אחת מהבחורות שהוא היה מתעסק איתן. הוא ידע שמהרגע שאתם במערכת יחסים הכל משתנה. את האחות הקטנה של אלון ראבק" היא גועשת. ידעתי שכואב לה כי פגעו בי, אבל זה גם בגלל אלון שהיא מאוהבת בו עד עמקי נשמתה עוד מתקופת הנעורים שלהם, והסיפור הזה משפיע על שנינו. "אני מעדיפה שאלון יכעס עליי, מאשר שיאבד את הקשר שלו עם עידן. בבקשה הילו בשבילי ובשביל אלון" אני מתחננת אלייה. במשך כל השבועיים האחרונים כבר הכנתי את עצמי לזה שזהו, כבר איבדתי הכל. יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.