אהבה קצרה

פרק מס' 38

אני פורצת בצחוק גדול למשמע הדברים של אלנה, אפילו זולגות לי דמעות מרוב צחוק. אלנה יושבת מולי במבט רציני ובתגובה נועצת בי את עינייה הבהירות תחת המשקפיים המעוצבות שלה. "את צוחקת, נכון?" אני שואלת כשאני נרגעת ומנגבת את הדמעות שלי. "לא מאמילה אני לא צוחקת" היא אומרת עדיין רצינית, בטון שנשמע קצת מרחם. "זה לא יכול להיות, מצידי שיקחו ממני עוד פעם דם ויעבירו את זה לבדיקה נוספת" אני מרגישה את החום מתחמם במהירות שיא בכל הגוף, אני בוערת מעצבים. זה לא יכול לקרות לי עכשיו, פשוט לא. "שירה, אין מה לקחת בדיקת דם פעם נוספת. זה ודאיי. בואי תנסי לחשוב מה את רוצה לעשות. אני כאן איתך בכל צעד שתעשי" היא מנסה להרגיע אותי, ומלטפת ברכות את ידי. אני מכירה את אלנה מאז שאני ילדה קטנה, אומנם הייתי מטופלת אצל רופאת הילדים לפני הצבא, אבל אמא שלי הייתה מטופלת אצלה מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד הייתה נחמדה אליי, ותמיד היו לי תחושות טובות בנוגע אלייה. כמובן שמיד אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי שהיא תהיה הרופאה שלי. "את צריכה לספר לחבר שלך, אתם צריכים לחשוב מה תרצו לעשות הלאה.. זו החלטה לא קלה אני יודעת" היא ממשיכה בטון הרך ואני מרגישה את הדמעות מתפרצות ומטשטשות את הראייה שלי. האדמה תחתיי מרגישה לי לא יציבה, היא מתחילה להתפורר. "איזה חבר בדיוק? אנחנו כבר לא יחד" אני מתייפחת. "מה אני אעשה עכשיו?" אני ממלמלת ומשעינה את ראשי על השולחן. מה עשיתי לא בסדר בחיים האלה? היא קמה אליי ומחבקת אותי. אני לא מבינה.. נזהרתי, לקחתי גלולות מדי יום ביומו, עוד מהימים עם דור ואף פעם לא פספסתי. אז למה לעזאזל? "זה לא סוף העולם.. את מופתעת, לכן את מגיבה ככה. אבל יש המון אופציות" היא מחבקת אותי. הדמעות שלי זולגות כמו ממזרקה. הפעם לא מכאב, אלא מחוסר אונים, מפחד.. "מזל שהגעת אליי בזמן" אלנה ממלמלת בקול שקט ומושיטה לי כוס מים מהמכונה שלה במשרד. "את צריכה לספר לאמא" היא אומרת בקול אימהי. "ממש.. אני לא מדברת איתה כבר המון זמן, ואני לא גרה בבית. אם הייתי גרה והיא הייתה מגלה דבר כזה, היא בטוח הייתה מעיפה אותי לכל הרוחות" אני מפתיעה אותה, לפי ההבעה החדשה שעל פנייה. "תפסיקי לחשוב שלילי. לכי הביתה, תנוחי.. אנחנו נקבע לך תור לרופא נשים. אני איתך לאורך כל הדרך שירה'לה, את לא לבד" היא מבטיחה לי בחיוך אופטימי ואני מודה לה בחיבוק. היא מדברת אליי ואני כבר לא שומעת אותה. המילים שלה מעורפלות, אך אני מהנהנת כאילו שאני שומעת. אני יוצאת מהמשרד שלה כשבכלל שכחתי מעידן שהחליט לחכות לי. יופי, עכשיו מה אני אמורה לעשות? הוא נעמד בשנייה שאני יוצאת, לאחר שהוא מביט בי פניו הופכות מבועתות. "מה קרה?" הוא שואל כמעט בצעקה. הוא נראה לא רגוע, לחוץ, מתקרב אליי במהירות ואני נוחתת על חזהו בהתייפחות נוספת. מקום המבטחים שלי היה החזה הזה לתקופה של כמה חודשים, עכשיו הוא כבר לא מבטחים והוא לא שלי. "שירה, תדברי.. אל תלחיצי אותי" הוא נשמע כאילו הוא עומד לבכות. אני מנסה להוציא את המילים מהפה, אך לא מצליחה. אני מרגיעה את עצמי באמצעות הריח שלו, אני אוחזת בו כ"כ חזק שאני כנראה מכאיבה לו. הוא מרים את ראשי ועיניו מביטות בי בפחד שלא ראיתי אצלו מעולם. אני מסכימה לעצמי להירגע בין זרועותיו, ואז אני משתחררת ממנו, מנגבת את עיניי ונושמת נשימה עמוקה. "אני לא הולכת למות, תירגע" אני מרגיעה אותו בחיוך עצוב. משאירה אותו לעמוד בהלם ונכנסת לשירותים.