אהבה קצרה

פרק בונוס מס' 1

לפני שמונה שנים..

שירה

כיתה י"א מעולם לא הייתה נראת לי כ"כ עמוסה, שוחקת.. כמה חיכיתי להגיע לרגע הזה ועכשיו אני מתחרטת ובא לי לחזור כמה שנים אחורה. אני סוגרת את הספר של מתמטיקה - עליו ישבתי בשעתיים האחרונות, ונזרקת על המיטה בעייפות. יום חמישי היום, וחיוך גדול עולה על פניי כשאני נזכרת. אלון חוזר היום הביתה, ועידן.. שלא ראיתי כבר מלא זמן היות והיציאות שלו הביתה התהפכו בתקופה האחרונה עם של אלון. הלב שלי דופק בפראות כשאני חושבת עליו, משננת בראשי את הפנים שלו - העיניים היפהפיות, השפתיים והחיוך. התגעגעתי אליו. חיוך עצוב עולה על פניי, מה זה עוזר לי? אני במילא אף פעם לא אצליח להשיג אותו והכל נשאר רק בראש שלי. אני נאנחת בקול ומנסה להוציא אותו מראשי, אך ללא הצלחה.. 

"שירוש" אני שומעת את הקול הכי האהוב עליי בעולם, פוקחת את עיניי במהירות מהשינה הקצרה ומזנקת מהמיטה היישר על אלון. הוא עדיין עם המדים עליו והנשק ואפילו לא אכפת לי שהנשק קצת מכאיב לי ולוחץ לי על הבטן. "התגעגעתי אליך כ"כ" אני מחבקת אותו חזק, הוא נושק לראשי ואז ללחי שלי ומחבק אותי בשנית. "גם אני קטנטונת" הוא מלטף את שיערי ומחייך אליי חיוך עייף. "מה איתך?" הוא שואל. "הרבה לימודים וריבים עם אמא ואבא, וקצת חיי חברה" אני מסכמת בחיוך והוא פורץ בצחוק, רגיל לשטויות שלי. "אני מתקלח זריז, ואז תוכלי לספר לי יותר" הוא צובט את הלחי שלי ויוצא מהחדר. הוא כל כך חסר לי בבית, כל יום בלעדיו זה עוד יום הישרדות מול ההורים שלי. 

בערב מגיעים כמה מהחברים שלו וביניהם עידן. כולם יושבים בגינה האחורית שלנו. אני מסתדרת מול המראה ומנסה להרגיע את דפיקות הלב שיש לי מהרגע ששמעתי את הקול שלו מהחלון של החדר שלי. אני יורדת בשורט ג'ינס בהיר עם קרעים וחולצה לבנה קרועה שמשמשת אותי להסתלבטות בבית. נראת כמו שאני תמיד נראת ביום יום שלי.. אני לא רוצה שמישהו יחשוד שאני משקיעה קצת יותר. אני מציצה בחיוך מהדלת ורואה את החיוכים של הבנים. "שלום לילדה הכי יפה בגן" עידן מחייך אליי וקם לחבק אותי, אני מנסה לשלוט ברעידות שלי ועוטפת בידיי את גופו הגדול, שואפת את הריח הטוב שלו לאפי ונאבקת ברצון לספר לו כמה התגעגעתי אליו. "מה קורה?" הוא שואל ונושק ללחי שלי ארוכות. "בסדר.. מה איתך? נטחנת יותר מדיי זמן בבסיס" אני מקניטה אותו בחיוך והוא פורע את שיערי כאחד שיודע שאני שונאת שהוא עושה את זה. אני רוטנת. "רק עוד קצת" הוא אומר באופטימיות ועיניים נוצצות. השירות שלהם מרגיש כמו נצח.. שיגמר כבר, שישתחררו. ואז אני אוכל להרגיש שוב הכי בטוחה בעולם. "איך בלימודים?" הוא שואל ותוך כדי אני אומרת שלום לשאר. כולם חברי ילדות של אלון שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. הם כמו אחים גדולים בשבילי. "מייאש" אני אומרת בפנים נפולות, והוא מפנה לי מקום על ידו. "תהני מהתקופה הזו.. אחרי זה תתגייסי ואז כבר תצאי אל העולם האמיתי. לא תספיקי לעשות את השטויות של הגיל שלך" הוא נועץ את שתי עיניו הכחולות בעיניי, כאילו קורא אותי, ואני מצטמררת. "כן אה" אני נאנחת ומסכימה איתו. אלון קורא לי לשבת על ידו ואני עוברת בקצת חוסר רצון מעידן לאלון, ומצמידה את ראשי על חזהו. "מה שירה? את רוצה לספר לי משהו?" הוא שואל, מכיר אותי קצת יותר מדיי טוב. אני מרימה אליו את עיניי וחיוך גדול מתפשט על פניי. "צריך להגיע מישהו, בבקשה אל תעשה לי בושות" אני אומרת בקול שקט, כמעט מתחננת. הוא בוחן את עיניי במבט רציני ונאנח. "מי זה?" הוא שואל ואני מתעצבנת קצת. "מה זה משנה מי? מישהו מי"ב" אני כועסת. אני פונה להביט בעידן שמקשיב בשקיקות לכל מילה שנאמרת על ידנו. עיניו הכחולות מביטות בי במבט רציני וחודר ואני מתכווצת במקומי. לרגע חולפת במוחי המחשבה שאולי הוא מקנא, ואז אני צוחקת בתוכי במרירות. ממש, רק עידן יקנא בזה שאני יוצאת עם מישהו. הוא פשוט מגונן מדיי כמו אלון. "אל תסתגרו בחדר, תביאי אותו שישב איתנו" אלון מבקש ואני נאנחת. "בסדר" אני כועסת אבל מסכימה. אני לא רוצה לריב איתו במעט הזמן שיש לו בבית. במילא יהיה לי את הזמן אחר כך לעשות מה שמתחשק לי.