אהבה קצרה

פרק מס' 21

כשאנחנו נכנסים הביתה, אני בורחת ישירות אל החדר שלי והוא אל המרפסת לעשן. אלון בהה בנו מבולבל ויצא מיד אחרי עידן. זה לא מתקדם טוב, בכלל! אני מחליפה את הנעליים לשטוחות, כדי לא למשוך יותר מדיי תשומת לב אצל אמא שלי. אין לי מושג מאיפה לאגור את הכוחות לארוחה המזוינת הזאת. אני עומדת מול המראה, אוספת את השיער שלי ברישול ויוצאת אל המטבח. אני מוזגת לעצמי כוס מים ויוצאת אל המרפסת. 

"גם את עם מצב רוח מחורבן?" אלון שואל בעיניים בוחנות. "אני צריכה ללכת הביתה, לאמא ואבא. ברור שאהיה במצב רוח מחורבן" אני עונה במרירות. אני מדליקה סיגריה ומתיישבת. עידן בוהה בי, תוך כדי שהוא מעשן. לא מוריד ממני את עיניו לרגע. מה הקטע? המבט שלו אטום, העיניים שלו בהירות כ"כ ואני מתחילה לזוז במקומי עקב המבט המנקר שלו. "איך היה בראיון מלכה שלי?" אלון שואל בחיוך גאה, עיניו יורדות להביט על הסיגריה שבידי אבל הוא לא מוסיף על כך דבר. אני אסירת תודה, כי הדבר האחרון שיש לי כוח אליו זה חפירות. "היה בסדר. נראה מה יהיה הלאה" אני עונה בקול שקט. "היא הקסימה אותו, הוא כבר הספיק לשלוח לי הודעה" עידן מחייך סופסוף ומושיט לאלון את הטלפון. אני יודעת שאני נראת כמו זעפנית כשאני יושבת כאן עם המבט הזה על פניי ולא מגיבה בחיוך. אבל הרגשתי שמבלי שאני והוא נריב, קרתה תקרית כלשהי בינינו. השיחה הזאת שקיבל, היא זו שגרמה לכך. לא אמרתי לו על כך מילה, והוא לא הסביר שום דבר. אני כבר לא יודעת אם אני רוצה לעבוד במקום העבודה שלו, עם כל הנואשות האלה סביבו - אני בטוחה שעוד לא ראיתי את כולן. "אני אקפיץ אותך ואחזיר אותך מההורים" אלון מסתכל עליי בדאגה, כנראה שאני נראת לחוצה ומודאגת מדיי. "תקפיץ אותי, בחזור אסתדר לבד. אני אלך לישון אצל הדר היום כנראה" אם מבט היה יכול לשרוף, עידן היה שורף אותי בזה הרגע. הוא מסתכל עליי מבלי למצמץ. הוא כועס, אני בטוחה. הסיבה לכך היא לא בגללו, אלא בגללי. אני רוצה קצת להיות איתה, לדבר איתה ולשתף אותה במה שעובר עליי. לישון אצלה זו הדרך המצוינת, ועל הדרך גם לתת לעידן קצת זמן לנשום בלעדיי. אני חושבת שהוא זקוק לזה. "דיברת עם המנהל שלך בעבודה?" עידן שואל, בנימה שדיי מעצבנת אותי. היהירות הזו שלו שלפעמים נוחתת עליו, משתלטת עליו. "על מה?" אני מחזירה באותו הטון. "על זה שאת מתפטרת" הוא רוכן אל השולחן, שולף סיגריה נוספת מהחפיסה ומדליק אותה. "הוא מודע לזה שאני יכולה בכל רגע להודיע לו שאני מתפטרת. הוא לא יעשה לי בעיות. אתה אומר את זה כאילו שכבר התקבלתי" הוא מחייך חיוך מעצבן בתגובה. אני מגלגלת את עיניי ומסמסת להדר, מזמינה את עצמי לישון אצלה. "רבתם?" אלון שואל משועשע, לאחר שקלט מה מתרחש מולו. "לא" אנחנו עונים ביחד, אני בתוקפנות ועידן בנינוחות. "אוקיי, הבחורה במצב רוח תוקפני, הבנתי" הוא מרים את ידו כמוותר ונכנס פנימה. "בהצלחה אחי" הוא זורק לעידן בחיוך של 'נדפקת אחי'. אני נועצת בו מבט והוא מוחק את החיוך וסוגר את הדלת אחריו. "את בורחת" עידן זורק אליי. הוא נשען אחורה כשרגלו מונחת על ברכו, ועיניו מעמיקות בי. "אני לא בורחת.. לא הכל קשור אליך" אני שותה מהכוס מים שלי, ומתיישבת כך שאני מחבקת את ברכיי אליי, העיניים שלי מביטות בנקודה מרוחקת בשמיים. "השיחה ההיא הציקה לך. למה את לא שואלת שום דבר? לא מעניין אותך מי זו הייתה?" הוא שואל, ממשיך בטון הנינוח והמזויף שלו. אני מרגישה כאילו אני נמצאת אצל פסיכולוג. "לא" אני עונה. "ממש.." הוא מגחך. "אז מי זו הייתה?" אני שואלת, הקנאה נוטפת ממני. אני כזו שחקנית גרועה. עידן מחייך בשביעות רצון ופורץ בצחוק. "אני מת לנשק את השפתיים המכווצות מכעס שלך" הוא אומר בשקט, מקניט אותי בחיוך המרוצה שלו. "עזוב, אני כבר לא רוצה לדעת" אני אומרת בכעס ונעמדת על הרגליים. "בואי הנה" הוא אומר בקול רם, עיניו נוצצות והוא מושך אותי ומושיב אותי על רגליו. "חיכיתי שתשאלי, בשביל שאוכל לספר לך. אבל את משחקת אותה שהכל בסדר.. כשבעצם אני יודע שאת מתה מקנאה" הוא נוזף בי. "אם זה היה הפוך, כבר מזמן הייתי מוציא ממך את השם והולך אל הבן זונה" אני מביטה בפניו הכועסות, וכל מה שעובר בראשי זה כמה אני רוצה להיצמד אליו, לנשק אותו עד שיגמר לנו האוויר ולא לעזוב אותו לעולם. "אני לא רוצה לחנוק אותך עידן.. גם זה יגיע אבל לאט לאט" אני מנסה להסביר את עצמי. "אמרנו שאנחנו ביחד! אני יודע שקשה לך לסמוך עליי, אבל אני רוצה לגרום לך לסמוך עליי. זה חשוב לי! אני רוצה שתשאלי אותי אם משהו מציק לך, אני לא אסתיר ממך שום דבר תהיי בטוחה" הוא "צועק" בשקט, כדי שאלון לא ישמע. "אוף, אתה רק גורם לי לרצות אותך יותר" אני נאנחת. "וזה משהו רע מבחינתך? אה?" הוא שואל בחיוך ונושק לירך שלי, נושך אותו ברכות. "בואי נלך לישון ביחידה של ההורים שלי היום" הוא מציע. הלב שלי מפרפר. "נדבר קצת, ונראה מה עושים עם אלון" הוא ממשיך. אני מהנהנת בהסכמה. "אני אקח אותך להורים שלך" הוא קובע, מקים אותי ממנו ונעמד על רגליו. "בואי נכנס, קר" הוא מושך את ידי, ולוקח את הכוס הריקה שהשארתי על השולחן. "זהו? סולחה?" אלון צוחק ולובש מעל גופו קפוצ׳ון. "אני אקח אותה אחי.. תנוח" הוא אומר לאלון וגורם לי לגחך. זה נשמע כמו טובה שהוא עושה לאלון, אבל זה בעצם טובה לעצמו. "נרגעה?" אלון שואל אותו בדאגה. "כן, זה סתם בגלל ההורים שלך היא ככה" הוא מרגיע אותו. הם ניהלו שיחה, אומנם בשקט, אבל שמעתי כל מילה. "שירוש את ישנה אצל הדר היום?" אלון קורא אליי, עדיין מודאג. הוא כמו אמא פולנייה. "כן, יהיה לך קצת שקט ממני" אני  נושקת על הלחי שלו ומחבקת אותו חזק. "מי ישמע כמה רעש את כבר עושה" הוא צוחק ומלטף את שערי ברכות. אני הולכת אל החדר לארגן כמה דברים לשינה, ותוך כדי שומעת את עידן אומר לאלון שגם הוא לא ישן הלילה בדירה. אלון שואל אותו עם מי הפעם? והוא עונה לו שמדובר באיזו מישהי מהעבודה. אני מרגישה עלובה, אני משקרת את אח שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם! אני לא רוצה להגיע לרגע שבו אני אצטרך לעמוד מולו ולספר לו על זה שאני מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו.