אהבה קצרה

פרק מס' 52

עידן

אני מציע לה לעלות הביתה, אבל היא מתיישבת על המדרגה ומושכת אותי אחריה. לא זזה מילימטר והיד שלה עוטפת את הזרוע שלי ולא משחררת. כואב לי לראות אותה ככה. אני מוציא סיגריה ומדליק אותה, שואף אותה חזק ומחכה - לא יודע ממש למה.. היא נשענת עליי עם ראשה ואני מעשן בשקט, חושב מה להגיד ואיך להגיד. "שוב שכבת איתה?" היא שואלת בשקט, ואני עוצם את עיניי חזק. "כן" אני כנה איתה. "ירדן, חזרתי אלייה" אני אומר באותו השקט, בזהירות, כאילו שזה יכאב לה פחות. היא פורצת בבכי ואני מחבק אותה בזהירות, היא מתפרקת עליי. זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה, אבל אני נזכר פתאום בשירה ובמבט שהיה לה כשאמרתי לה שאני הולך להציע לירדן נישואים - סביר להניח שזה מה שהיה קורה אם הייתי ממשיך בחיים שלי בלעדייה. היא צעקה כאילו שאני דוקר אותה בלב והבכי שלה כ"כ הכאיב לי, הרי רק רציתי לראות מה תהיה התגובה שלה וזה היה הרבה יותר ממה שחשבתי. הזכרון הזה מחזיר אותי אל הקרקע. אני אוהב אותה ואני לא חושב שהייתי מצליח לחיות בלעדייה אחרי שנפגשנו שוב. נכון שירדן הצילה אותי, אבל הלב שלי תמיד היה שייך לשירה. "ירדן.." אני מנסה למחות את הדמעות שלה, אבל היא רק מתחפרת עמוק יותר בתוך החזה שלי. "איך? איך יכולת לחזור אלייה אחרי כל מה שהיה? אחרי כל מה שהיא עשתה לך?" היא מצליחה לשאול בין כל הדמעות. "לא הייתי צריכה לתת לך ללכת אלייה" היא מרימה את ראשה ובוהה בי בעיניי דבש הגדולות שלה. צובט לי בלב לראות אותה ככה. אני מלטף את השיער שלה ביד אחד ובשנייה מוחה את הדמעות. "בסופו של דבר זה היה קורה, אם לא עכשיו אז אחר כך. מגיע לך מישהו אחר ירדן, שיאהב אותך כמו שמגיע לך" אני מנסה להרגיע אותה אבל היא מתחילה להתחרפן ולהרביץ לי. אני נותן לה. זה המעט שאני יכול לעשות בשבילה אחרי הכל. "אני אוהבת אותך, כ"כ אוהבת אותך" היא שוב מתפרקת ואני מחבק אותה חזק. "אני הייתי סתם" היא ממלמלת, ואני מתחיל להתעצבן. אני אוחז בראשה ומסתכל לתוך עינייה. "לא היית סתם, אל תגידי את זה" חוץ ממה שהיה עם שירה בשבוע שעבר, לא העזתי אפילו להסתכל על מישהי אחרת שלא לדבר על לגעת, כשהייתי עם ירדן. "הפכת אותי לבן אדם טוב יותר, וכל האהבה שלך אליי לא מגיעה לי. הלב שלך יחלים ואת תכירי מישהו שיהיה שווה את האהבה שלך" אני מרפרף עם שפתיי על מצחה. "אני לא רוצה מישהו אחר, אני רוצה אותך" היא מצמידה את שפתייה אל שפתיי בכזו מהירות שאני בשנייה יכול להיסחף איתה, אבל העיניים של שירה מתרוצצות מולי, ואני הודף אותה. "ירדן, דיי" אני מבקש ממנה בעדינות, לא רוצה להתפרץ עליה, כי זה לא מגיע לה. "בואי אני אחזיר אותך הביתה" אני אומר בשקט והולך לכיוון הרכב, היא קוברת את פנייה בין ידייה במבוכה, בייאוש. כל הדרך שקטה, היא לא מסתכלת עליי בכלל. אני מדי פעם מציץ אלייה לראות שהיא לא בוכה. "את חשובה לי, ואני אוהב אותך.. מאוד! אני מצטער שזה יצא ככה. לא רציתי לפגוע בך" אני אומר כשאני חונה ליד הבית שלה. היא מסתכלת עליי בלי להוציא מילה, ופתאום עולה עליי כששני רגלייה מצדדי, מתחככת בי כשהאגן שלה נצמד לשלי. היא מתחננת אליי בעיניים. הידיים שלה מלטפות את העורף שלי. אני לא זז, מסרב לשתף איתה פעולה. "ירדן" אני מבקש ממנה, זו עדיין ירדן, הבת זוג שלי בחצי שנה האחרונה. אני לא אדיש אלייה, בכלל לא.. היא לא יכולה לעשות לי דבר כזה. היא מתחילה לנשק את הצוואר שלי ומנסה לפתוח את כפתורי הג׳ינס שלי. "ירדן, דיי" אני מוציא צעקה ופותח את הדלת. "אתה בן זונה" היא זורקת אליי בארסיות וכמעט רצה אל הבית. אני דופק את הראש על ההגה בתסכול.