אהבה קצרה

פרק מס' 54 - חלק ב'

לשבת איתו אחרי כל כך הרבה זמן, מחזיר געגוע מסוג אחר. געגוע שונה. אף פעם לא אשכח את היום שהכרנו לראשונה. היום שבו החיים שלי השתנו לטובה. הייתי כ"כ עצבנית באותו היום, ושום דבר לא הסתדר לי, כמו עוד אחד מהימים הרגילים שלי באותה התקופה. זרקו אותי באחד מהמוצבים שתקועים בחור באמצע המדבר. אפילו שאהבתי להכיר אנשים חדשים, כבר שום דבר לא עניין אותי והייתי להוטה לחזור לבסיס שלי. סיימתי את העבודה שלי וחיכיתי לנהג שיבוא לאסוף אותי. לא לקח הרבה זמן וכבר כמה לוחמים התאספו סביבי - כרגיל. תוך כמה דקות כבר דיברנו כאילו הכרנו כל החיים שלנו. הם הצליחו לגרום לי לחייך קצת, אבל עדיין הייתי במצב רוח רע. שנאתי את החיים שלי, ושנאתי את ההורים שלי אפילו יותר. כל זה עד שראיתי בחור יפהפה. יפהפה זו מילה עדינה מדיי בשבילו. הוא הגיע אחרי סיור עם לוחמים נוספים שנעלמו תוך שנייה. הוא היה נראה כל כך עייף שממש ריחמתי עליו ולמרות שרציתי להמשיך להביט בו, העדפתי שילך לישון. היו עליו מדי ב' מאובקים, נשק והוא חבש כובע טמבל שרק הוסיף למראה שלו. החיוך שלו הפך גדול ושובב כשהעיניים הנוצצות שלו הביטו בי. הוא הוריד את הכובע והעביר את ידו על השיער הקצוץ שלו. "אני מקווה שהם לא מציקים לך" הוא זרק אליי בחיוך והביט אל החברים שלו במבט מאיים קצת. "לא, הם באמת אחלה" החזרתי לו חיוך ופרצתי בצחוק עם החברים הלוחמים החדשים שלי. "דור" הוא הושיט לי את ידו הגדולה והחמה. "שירה" הבטתי לתוך עיניי הדבש שלו שחירפנו אותי לגמרי. הרגשתי שכל העולם סביבי נעצר. המצב רוח הרע נעלם כלא היה. באותו היום מצאתי את המפלט שלי, מצאתי את דור.

אני מספרת לו בקצרה על השנתיים האחרונות שלי, והוא מספר לי על שלו. "למה לא התקשרת אליי לפני שברחת לאילת?" הוא נוזף בי. "עברה בי המחשבה, אבל לא היה לי הלב לעשות לך את זה" הוא אוסף אותי לחיבוק ונושק לשיערי. כמה הבן אדם הזה יכול לספוג את החרא שלי? "את מצחיקה. את יכולה לעשות את זה מתי שבא לך, כמה שבא לך. את תמיד תהיי חלק מהחיים שלי ותמיד תשארי יקרה לי. אני מוכן לעשות בשבילך הכל ואת יודעת את זה" הריח שלו חודר אל אפי וזה מזכיר לי תקופה בלתי נשכחת. "שירה, אני יודע שאת עם עידן.. ואני שמח בשבילך שהכל הסתדר. אבל אל תעלמי לי בסדר? אני רוצה להיות חלק מהחיים שלך. היינו חברים טובים וזה חסר לי" אני מחבקת אותו כ"כ חזק שאני מרגישה שאני מכאיבה לו אבל הוא לא זז ומחזיר לי חיבוק חם ואוהב. "גם לי זה חסר. אני לא אעלם לך מבטיחה. אני אדבר על זה עם עידן בסדר? רק כדי שלא ירגיש מוזר עם זה" אני צוחקת והוא מצטרף אליי. "את מתכוונת שלא יתחרפן".

דור הולך הביתה, ואני חוזרת לבנות. אנחנו לא מפסיקות לדבר.. רעות ובן חזרו, מור עדיין הרווקה הנחשקת והדר עם מתן? מה? "את צוחקת עליי" אני מסתכלת עלייה בהלם. "אנחנו עדיין לא בדיוק ביחד, אבל קורה בינינו משהו" היא מדברת בנבוכות. "אני לא מאמינה, איך לא חשבתי קודם לשדך ביניכם?!" אני כמעט צועקת מאושר. "איך פאקינג לא סיפרת לי את זה?" אני נוזפת בה "מה? חיכיתי שתחזרי.." היא אומרת בתמימות.