פרולוג - לנצח

5.7K 186 23
                                    

אוקיי אז- הלילה הזה ממש משעמם והייתי צריכה הסחת דעת מהחיים הדפוקים שלי אז פתחתי מסמך חדש, לבן ונקי בוורד ופשוט התחלתי לכתוב. רשמתי רק את הפרולוג בינתיים ופרק 1, והחלטתי לעלות את הפרולוג עכשיו. מראש אומרת שהסיפור הזה יעלה יותר לאט- רק עכשיו עלה לי הרעיון ועוד לא פיתחתי אותו בכלל אז מקווה שתאהבו ותגיבווו כי אני צריכה לדעת אם להמשיך או לא. הפרולוג לא ממש משהו, כתבתי אותו בלי לחזור ולשנות ואני יודעת שהוא קצת מוזר.. בכל מקרה קריאה מהנה אהובות שלי

•~○•~○•~○

גיל 10

"הזורק הוא המביא!" שאגה אבישג. ליאו נאנח, הוא לא היה זורק חזק את הצלחת המעופפת אם היה יודע שהוא צריך לרוץ אחרי זה להביא אותה. הוא הסתכל על אבישג. היה לה שיער חום שאותו קלעה כל בוקר לשתי צמות קטנות, ועיניים כחולות לגמרי.

"זאת לא אשמתי שלא תפסת אותה." אמר ליאו בקול מצטדק."ליאו תפסיק להתבכיין ותביא את הצלחת כבר!" ליאו עמד במקום והחוויר, לא עשה צעד אחד לכיוון הצלחת. "מה הבעיה?" שאלה אבישג והתקרבה אליו. היא סקרה במבטה את הפארק: פארק רגיל עם צמחים ופרחים ומתקני משחקים וספסלים. היא הבינה- על הספסל ישבו חבורה של ילדים מכיתתם של אבישג וליאו, והם הסתכלו על ליאו במבט מוזר וכמה מהם צחקו. ליאו הביט בהם דומם באימה גלויה לעין."אתה מפחד מהם?" לחשה לו אבישג בהתעניינות.
"שוגי, את לא מבינה. אף פעם לא חשבו שאת מוזרה. אני לעומתך מוזר וחנון."
"אני לא חושבת שאתה מוזר וחנון."
"הלוואי שהם גם לא היו חושבים ככה. אבל עזבי, אני לא מפחד מהם."
"אז למה את מסתכל עליהם ככה?"
"סתם, אני פשוט לא מחבב אותם וזהו. בואי נמשיך לשחק".
"נמשיך לשחק כשתפסיק לבהות בהם כבר!"
"לך קל להגיד, עלייך אף פעם לא צוחקים!"
"כי אני לא שמה על אף אחד! טוב בוא ליאו הם לא שווים את הזמן שלך."
"בואי," ליאו הסתובב ופנה הרחק וגבו מופנה אל הילדים.
ילדה קטנה עם שיער מתולתל בצבע בלונד צעקה אחרי שליאו סובב את גבו "ליאו חנון אחד! מה אתה מסתובב יאפחדן?"
"מה את רוצה ממנו יערה?" אבישג צעקה בכעס.
"אויש אני כל כך מרחמת עלייך, אבישג. בגלל שההורים שלכם חברים את צריכה להסתובב עם החננה הזה."
"זה ממש לא נכון! תתנצלי." אבישג צעקה על יערה.
"בואי נעוף מפה." ליאו תפס בידה בחוזקה וגרר אותה משם.
"שתדע שמה שהם אמרו שם זה לא נכון. אתה החבר הכי טוב שלי ליאו, תמיד היית ותמיד תישאר." אבישג הרשתה לעצמה לדבר אחרי שהיו כבר רחוקים מהפארק.
"לנצח?" הוא שאל והביט בעיניה.
"לנצח."

•~○•~○•~○

שנה לאחר מכן

"הטיסה היא מחר."
"יופי לכם. תהנו."
"שוגה.."
"די!"
"אני לא רוצה שככה ניפרד, אני הולך להיות בלעדייך עכשיו ארבע שנים!"
"מצטערת, ליאו."
"תבטיחי לי שתכתבי."
"מבטיחה. ביי."
סגרתי את דלת חדרי. לא האמנתי שלא אראה יותר את חבר הילדות שלי 4 שנים. לא האמנתי. איך אשרוד בלעדיו? מאז, כל יום התייסרתי שהייתי צריכה להיפרד ממנו טוב יותר, לחבק אותו פעם אחרונה, להגיד לו כמה הוא יחסר לי... רק כשאיבדתי אותו, הבנתי מה זה בעצם חבר אמיתי. היו לי הרבה חברים וחברות מאז, אבל אף אחד לא היה אמיתי ונאמן כמוהו. עם ליאו אף פעם לא הייתי צריכה לריב, היינו מסתדרים בהכל, היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים והיה לנו ממש אכפת אחד מהשנייה. הוא היה האח החנוני שמעולם לא היה לי- עם השיער השחור כפחם שלו,עם העיניים הירוקות שעליהן מורכבות תמיד המשקפיים המצחיקות, עם הרזון והחיוורון שלו. אבל לא התייחסתי למראה החיצוני שלו, כמו שאמרתי, חבר טוב כמוהו היה קשה למצוא. התגעגעתי אליו, ולא הבנתי כמה הוא חשוב לי עד הרגע שבו טס עם משפחתו עקב הקידום של אביו. לפני שהספקתי להבין מה קורה- הם כבר ארזו והיו מוכנים ל4 שנים בצרפת. אבל אני, שלא הייתי צריכה לארוז בכלל, לא הייתי מוכנה יותר מכולם, לא הייתי מוכנה לאבד את החבר הכי יקר לי. ובסוף הם עזבו, ואני עם האגואיסטיות שלי אפילו לא נפרדתי ממנו כמו שהגיע לו.

•~○•~○•~○

מה דעתכם???

(ולשואלות הפרולוג בכוונה כתוב בכתב נטוי)





YOU&IWhere stories live. Discover now