YOU&I

פרק 38 - פעם

אבישג

"את תהיי חייבת לקום מהמיטה מתישהו, את יודעת."

"דבר איתי כשהמתישהו הזה יגיע." עניתי לליאו והוא נאנח.

"אבישג זה כבר היום השלישי שאני מביא לך שיעורים. את בסדר עכשיו והגיע הזמן שתחזרי לבית ספר." משכתי בכתפיי לכיוונו. הלוואי שלא היה כל כך מציק ופשוט היה נשאר איתי פה.

"יש לי עוד יומיים באישור מבית החולים. וחוץ מזה, אין לי שום סיבה ללכת לבית ספר."
אין לי חברות בבית ספר. אין אנשים שלא חושבים עליי דברים רעים.
הוא נשף ברוגז ושיחק עם הכיסא שעליו ישב.

"יש לך סיבה. יש לך בחן באזרחות מחר ומבחן במתמטיקה שבוע הבא." גיחכתי בציניות.

"לימודים זה הדבר האחרון שמעניין אותי," משכתי את השמיכה מעל ראשי במטרה שיבין את הרמז ויילך מפה. זה לא עבד כי תוך שניות השמיכה עפה מעל ראשי וליאו ניצב בכל קומתו מעליי.

"פעם לימודים היה הדבר היחידי שעניין אותך."

"פעם." הדגשתי את המילה הזאת, שמזכירה לי את הילדה הממוקדת והחייכנית שאוהבת לצחוק ולחייך ולהשקיע בלימודים.

"אני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך עכשיו." הוא המשיך ושילב את ידיו בתקיפות. נאנחתי והסטתי את מבטי ממנו. אין לי כוח כבר להתווכח איתו. למרות ששכבתי במשך שלושה ימים במיטתי מבלי לצאת ממנה, הרגשתי עייפה מתמיד. כל שנייה ספורה במשך שלושת הימים האלו הוקדשה למחשבות הבלתי פוסקות שלי, על כמה שאני טיפשה ואיך הרסתי לעצמי את החיים. הכל אבוד. לכן אין שום סיבה ללכת לבית ספר. אין שום סיבה לקום מהמיטה.

לפני שהספקתי לשקוע שוב בהרהורים דיכאוניים הרגשתי ידיים חזקות אוחזות בי ותוך שניות מצאתי את עצמי עומדת על הרצפה הקרה.

"אני לא מוכן שתעשי את זה לעצמך," אמר ליאו ושיחרר את אחיזתו ממני. ברגע שידו החמה עזבה את ידי הרגשתי רעד קל עובר בי.

"ליאו," אמרתי והסתכלתי אל תוך העיניים הטובות שלו, "בבקשה תניח לי. אני צריכה קצת זמן לבד."

"שלושה ימים זה כבר יותר מדי זמן."

"אני צריכה עוד. בבקשה." המשכתי להסתכל בעיניו. כל מה שרציתי זה שהוא יילך ואני אוכל לחזור בשקט למיטה שלי, למחשבות. ראיתי את ההיסוס על פניו.

בעיניו היו עיגולים שחורים של חוסר שינה. רציתי לשאול איך מתקדם תהליך הגירושים של הוריו והאם הוא יודע איפה אביו הולך לגור. אבל לא שאלתי אף אחד מהדברים האלה, היו לי בעיות משלי לפתור.

"טוב." הוא הסכים,לא משוכנע לגמרי. "אני אבוא שוב מחר. ותתכונני לאזרחות."

"בסדר." הסכמתי למרות שלא הייתה בי שום טיפת רצון ללמוד לכלום. כל מה שרציתי לעשות היה להיכנס למיטה ולהכניס את הראש מתחת לשמיכה. וזה מה שעשיתי בשנייה שליאו עזב את חדרי.

°•○~~○•°°•○~~○•°°•○~~○•°°•○~~○•°°•○~

"אבישג?"

"מה." המהמתי לכרית.

"בבקשה תקומי. בשבילי."

"לכי מפה מור."

"לא, אני לא אלך." שמעתי כמה צעדים ואז מיטתי שקעה קלות. הרמתי את ראשי וראיתי את מור יושבת על קצה המיטה שלי. היא נראתה קטנה ו.. אבודה.

"מור אני לא צוחקת, פשוט תעזבו אותי בשקט."

"עזבתי, זה לא עבד!" היא הגבירה את קולה ואני התיישבתי במיטתי. כל כך התחרטתי על כך שלא נלחמתי עם אמי על עניין המנעול בחדר. אם היה לי מנעול עכשיו הכל היה הרבה יותר קל.

"מה לא עבד? מה את מצפה שיקרה מור? שאני אקום ויתאושש ובאורח פלא יחזור לחיים הרגילים שניהלתי קודם? מצטערת לאכזב אותך אבל זה לא הולך לקרות." השוויתי לקולי נימה מבוקרת ואדישה.

פעם, הייתי צריכה להילחם כדי שרגשותיי לא יעלו על פני השטח במצבים כאלה, הייתי צריכה להחזיק את עצמי לא להרים את קולי. אבל עכשיו, הגישה האדישה כבר באה לי טבעי.

"א-א אני כל כך מצטערת." היא אמרה והסבה את מבטה. ידעתי שהיא בוכה, אבל לא קמתי לחבק ולנחם אותה. שמעתי אותה מתייפחת בשקט.

"הכל באשמתי," היא לחשה. אבישג של פעם הייתה חולקת עליה, כי אלו היו המעשים והטעויות שלה. אבל עכשיו, אולי זו באמת אשמתה?

אם לא הייתה מעליבה את אלירן בצורה כה בוטה, היו לי שלושה חברות עכשיו. אם רק הייתה מעירה אותי קודם לכן ואומרת לי שאני לא רואה בכלל את אדל, הייתי צוחקת ומאושרת עכשיו.

לכן במקום לנחם אותה כמו שתמיד עשיתי, סובבתי את ראשי ממנה ומשכתי את השמיכה על פניי. כל מה שרציתי היה שהיא תלך. אבל היא לא הלכה, היא נשארה שם הרבה מאוד זמן. באיזשהוא שלב שמעתי אותה נשנעת על הקיר שליד מיטתי. נשימותיה המהירות האטו בהדרגה והסתובבתי אליה אחרי כמה זמן.
היא הייתה שקועה בשינה. כל כך פתטי שגם את הדבר הכל כך פשוט שרציתי באותו הזמן לא יכולתי לקבל. טוב נו, מה חדש?

°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●°○●

תסלחו לאבישג לכולנו יש תקופות דיכאון.

נ.ב: יש לי רעיון לסוף הסיפור ואתן הולכות לרצוח אותי.