YOU&I

פרק 37 - חברויות שהסתיימו

ליאו

"את מסתדרת?" שאלתי את אבישג.

"אני בסדר ליאו, תירגע." היא ענתה לי. קולה נשמע אחר דרך הטלפון.

"אני רוצה לבוא לראות שאת בסדר." הודעתי לה.

"לא ליאו, אני בסדר, באמת. ויש לך בית ספר. אתה לא תפסיד עוד יום בגללי." נימת קולה הייתה מצווה ויכולתי לדמיין את הגבה שלה מתרוממת בשאלה האם אחלוק על דעתה. נאנחתי והיא קיבלה את זה כהסכמה.

"יאללה לך להתארגן, עוד מעט שמונה." היא אמרה ושמעתי רעשים ברקע.

"את בטוחה שאת בסדר?" שאלתי בפעם המיליון. לא יכולתי לחשוב על להשאיר אותה לבד בבית וללכת לבית ספר. ההורים שלה לקחו מספיק חופש מהעבודה והיום זה יום חזרתם וגם מור הולכת לבית ספר. ואם יקרה לה משהו? אף אחד לא יהיה שם.

"אני אסמס לך כל שעה." היא אמרה וצחקה.

"זה דווקא רעיון טוב," עניתי. "אני מצפה להודעה שלך כל שעה." שמעתי אותה צוחקת חזק יותר. שמחתי לשמוע אותה צוחקת ומאושרת. ידעתי שזה ישתנה בעתיד. דיברתי עם אביתר והוא אמר לי שאלירן הפיץ שמועות על אבישג כל הימים שהיא לא הייתה.

כולם חמים על זה, מנסים לחשוב מה פתאום אלירן התעניין בה ככה והאם זה קשור לפרידה של מור ממנו. אם כמה שהשמועות האלה מופרכות, יש כאלה שיאמינו. וזה כל כל לא מגיע לאבישג. היא בן אדם טוב וזה הולך להרוס אותה. הלוואי והיה משהו שיכולתי לעשות.

"לא! זה לא מקובל עליי!" צעקה העירה אותי מהרהוריי.

"אמא?" שאלתי והלכתי לקראת חדרה. הצצתי בשקט לחדרה.

"זה ממש לא החלטה שלך, וגם לא שלו. אחרי השיחה הזאת אני ישר מתקשרת לעורך הדין שלי, זה לא סוף הדיון. אין מצב שאני ארשה לזה לקרות." קולה של אמי היה תקיף ולא מאופק כבדרך כלל, וניסיתי לחשוב מה גרם לה לאבד את העשתונות בצורה כזאת.

"אתה לא תיקח ממני את הדבר היחיד שעוד נשאר לי." פתאום קולה לא עלה על לחישה. הייתה הפוגה קצרה בה שיערתי שמי שבצד השני דיבר.

לפני שהספקתי לחשוב על אפשרויות לדובר השני היא ניתקה את השיחה בזעם והסתובבה אליי.

"ליאו," היא אמרה והעבירה את ידה בשיערה המסודר בתסרוקת מוקפדת. "לא ידעתי שאתה עוד כאן. לך לבית ספר חומד, לפני שתאחר." אמי התאפקה לשמור על קולה רגוע. רציתי להגיד עוד משהו אבל בחרתי שלא. לכן הסתובבתי והלכתי משם.

אבישג

התלבטתי הרבה זמן אם ללחוץ על מקש החיוג או לא. מצד אחד, היה נורא חשוב לי לדעת מה הן חושבות. הן חסרות לי כבר הרבה זמן. אני מניחה שאדל צדקה ובאמת הזנחתי את החברות שלי. אבל הן עדיין החברות שלי, והן לא ינטשו אותי סתם ככה, נכון? חברות נועדו כדי להתגבר על משברים ביחד.