ליאו
"
היי נורית," אמרתי כשאמא של אבישג פתחה לי את דלת ביתה.
"היי ליאו חמוד, רוצה לאכול משהו לפני שאתה עולה לאבישג?"
הנהנתי במבוכה. נכנסתי לבית והתיישבתי על אחד מכיסאות הבר. מור ישבה שני כיסאות ממני, אוכלת שניצל ופירה ומחזיקה את הפלאפון שלה ביד.
"היי," אמרתי לה. היא הנהנה לכיווני בלי להרים את עיניה מהמסך והניפה לפיה עוד כף פירה.
"בבקשה," נורית הגישה לי צלחת. מילמלתי תודה והתחלתי לאכול בעוד נורית המשיכה להסתובב במטבח. היה נראה כי היא לחוצה - העמידה שלה הייתה נוקשה והיא לא הפסיקה להעסיק את ידיה בכל מיני שטויות כמו שטיפת כלים שכבר היו מצוחצחים מזמן או ניקיון השיש המבריק.
"הכל בסדר?" שאלתי בחשש. היא הסתובה אליי וחייכה חיוך עצוב.
"אני דואגת לאבישג," היא נשכה את שפתה וראיתי את המבט הנוגה מאחוריי עיניה. ריחמתי עליה קצת, היא לא יודעת את הסיפור המלא למה אבישג בדיכאון ולמה היא מגרשת כל אחד שבא לחדרה.
"היא תהיה בסדר." ניסיתי להרגיע אותה אבל היא לא נראתה משוכנעת. בשני צעדים מהירים היא התיישבה לצידי.
"אם רק הייתי יודעת.." היא נאנחה, "אם רק הייתי יודעת מה קרה לה, אולי הייתה דרך שיכולתי לעזור לה..." שמעתי אנחה של תסכול מצידה של מור. הפניתי את מבטי והיא הרימה את עיניה מהפלאפון.
"היא מנסה לדלות פרטים ליאו, כי אני לא מוכנה לספר לה כלום. אמרתי לך כבר אמא, כשאבישג תרצה שתדעי היא תספר לך בעצמה."
"אבל היא לא רוצה! כל יום אני מביאה לה ארוחות לחדר שלה והיא בקושי מדברת איתי." נורית הגבירה את קולה. הבנתי את התסכול שלה.
"אני אדבר איתה," הכנסתי את ביס השניצל האחרון לפי ושמתי את הצלחת בכיור. נורית מיד קמה אחריי לשטוף את הצלחת ולהעסיק את עצמה.
"הפסדת את הבחן באזרחות." בישרתי לאבישג כשנכנסתי לחדרה. היא שכבה על המיטה ועצמה את עיניה אבל ידעתי שהיא עושה את עצמה ישנה.
"יופי," קולה היה צרוד.
"אבישג, את חייבת לקום. להתקלח. לאכול. לצאת החוצה. הגיע הזמן." אמרתי בפעם המאה אלף לשבוע האחרון.
"אני לא חייבת כלום." היא ענתה ומשכה את השמיכה כך שלא אראה את פניה.
"את יודעת, אמא שלך נורא דואגת לך." התיישבתי בכיסא המוכר שליד מיטתה והתחלתי להסתובב. תמיד אהבתי את הכיסא הנוח שלה עם הגלגלים אבל בימים האחרונים, אחרי שישבתי בו שעות על גבי שעות עד שכל התחת שלי התקשה, לא מצאתי שום סיבה לאהוב אותו. ובכל זאת התנענעתי בנוחות והתחלתי להסתובב מצד לצד.
YOU ARE READING
YOU&I
Romance״תמיד היית אחד שבורח. ברגע שהכל היה מתחיל להיות טיפה לא בסדר, היית נעלם. תמיד תהיתי לאיפה אתה הולך. או למה אתה לא לוקח אותי איתך. ומה אם הכל יהיה לא בסדר לגמרי פתאום? אולי תיקח אותי איתך? כן, ככה חשבתי. לא ציפיתי ממך ליותר מזה. יודע מה? לך לאלף עזא...
