הזכרונות. הזכרונות הם הדבר היחיד שנשאר לי ממך, הדבר היחיד שמשאיר אותי מחוץ למים, בתחום החיים. כמה פעמים חשבתי כבר על להפסיק, אבל אז- מה יקרה לזכרונות? הם ייעלמו? אני לא רוצה שהם ייעלמו. אני רוצה שמישהו יזכור את הפעם הראשונה שהסתכלתי לעיניים הכהות שלך. את הפעם הראשונה שנגעת לי ביד. את הנשיקה הראשונה והאחרונה. את השירים שנהגת לשיר לי. את הארוחות שהכנת לי. את המתנות שקנינו אחד לשניה. את הפעם ההיא שרציתי שנצא לקמפינג ובנינו אוהל בחצר. את הפעם ההיא שעוגת הקצפת הוורודה מצאה את דרכה מידיי לפנייך. את הפעם ההיא שהפלת אותי לנחל הקפוא, רק שכחת שהחזקת בידי ונפלת ביחד איתי. את הפעם ההיא שישבנו בחוף הים וכיסית אותי בצדפים וציירת את פניי בחול. את הפעם ההיא שהלכנו לבדיקת ראייה וצחקתי עלייך שאתה צריך משקפיים.את הפעם ההיא כשבאת לשים את הטבעת על האצבע שלי ומרוב שרעדת מאושר היא נפלה וחצי שעה עסקנו בחיפושים אחריה. את הפעם ההיא ששברת את החלון בטעות כשקפצת בשמחה כשגילינו שאני בהריון. את הפעמים שבהם נולדו שלושת ילדינו. את הפעמים בהם הצחקנו אותם עד סף עילפון. את כל שלבי ההתפתחות שלהם עד הבגרות. את כל המריבות והכעס. למה את המריבות? כי זה חלק מהעבר שלנו, מי שהיינו ואיך למדנו מהטעויות שלנו, ובלי לזכור טעויות כנראה שנחזור עליהם שוב...
ועכשיו, ילדינו הלכו לחיים חדשים, בוגרים עם רצון לבנות משפחה ועבודה ,וגם אתה הלכת, לחיים אחרים. אז מי יזכור את כל זה, את כל הרגעים הקטנים שלנו יחד? אתה לא כאן ואני רוצה להפסיק. אז אני לא אפסיק- אני אמשיך לנשום כמה שאני עוד יכולה, למען כל הזיכרונות, כי אין מי שיזכור חוץ ממני.
☆
"יש לי כל כך הרבה מה ללבוש שזה משגע אותי!" צרחתי בזעם והעפתי שלל של בגדים על הרצפה.
"אני לא חושבת שבחורה אמרה את זה אי פעם בחיים שלה." אמרה אדל כשסיימה למרוח מסקרה על ריסיה.
"תמיד יש פעם ראשונה. עכשיו תעזרי לי דלוש אני ממש לא יודעת מה ללבוש! ארוך? קצר? ג'ינס? שורט? גופייה?"
"בינתיים תתאפרי ואני כבר אמצע לך משהו."
"טוב," פניתי לעבר השידת איפור שלי. עבר שבוע וחצי מאז שמשפחת אוחיון חזרה לארץ ובקושי דיברתי עם ליאו מאז ה'ריב' שלנו. כאילו, דיברנו המון אבל על נושאים סתמיים.. כל כך רציתי שיעזוב לרגע את כל החומות שלו, את כל התדמית של הערס וייפתח בפניי. שיספר חוויות בדרך החנונית החופרת שהתרגלתי עליה. שיתעניין בשלומי ולא באיך החברות שלי נראות.
אז כן, דיברנו, אבל זה הרגיש לי כאילו הוא לא היה שם, כאילו אני מדברת אל אדם זר. ולא יכולתי לבוא והגיד לו את זה, פחדתי להביך את עצמי אם אני ייפתח. פחדתי שהוא יצחק עליי, אז שנינו היינו סגורים ודיברנו על הכל חוץ מעצמנו, וכל פעם שהיינו לבדנו הרגשתי סוג של מועקה באוויר ומיהרתי למצוא תירוץ לעזוב את המקום.
YOU ARE READING
YOU&I
Romance״תמיד היית אחד שבורח. ברגע שהכל היה מתחיל להיות טיפה לא בסדר, היית נעלם. תמיד תהיתי לאיפה אתה הולך. או למה אתה לא לוקח אותי איתך. ומה אם הכל יהיה לא בסדר לגמרי פתאום? אולי תיקח אותי איתך? כן, ככה חשבתי. לא ציפיתי ממך ליותר מזה. יודע מה? לך לאלף עזא...
