[נקודת מבט הארי]
ידיי עוברות על הבד המחוספס בעדינות מופתית,
מרגישות את זרימת הצבעים.
חסר לי משהו בציור הזה, אני לא יכול להצביע מה זה בידיוק אבל כשאני מביט בו, ריקינות ניצבת מולי.
אני טובל את המכחול בפלטת הצבעים,
ידיי מובילות אותי לצבע צהוב ואני מובל אחריי הוראותיהן.
אני מעביר את המכחול הצבוע בצהוב עכשיו על הבד הקטן, מרוכז בכל סנטימטר של צבע.
לקחתי נשימה עמוקה וגררתי את הכיסא העגול אחורנית כדי שהציור שלי ישתקף מולי.
הוא מואר יותר עכשיו. אבל עדיין חסר לי משהו.
משתקף מולי רקע צבעים מעורבבים ללא תכלית.
אני נושף בתסכול.
כנראה שאצטרך לעבוד על זה עוד השבוע,
בתקווה שיהיה לי זמן ובתקווה ששותפי החדשים לחדר לא יהיו בו הרבה.
שלא תבינו לא נכון,
אני חברותי.
אני אוהב שיש סביבי קבוצת אנשים שאני מחבב וכיף לבלות איתם, אבל לעולם לא אתן לאף אחד לראות את הציורים שלי. לאף אחד.
ציור בשבלי הוא תמונת המציאות,
והמציאות שלי...
טוב, בוא נגיד אני מעדיף לשמור אותה לעצמי.
"הארי?" קולה של אמי קוטע את מחשבותיי אשר נדדו רחוק מידי.
"אני יורד" אני צועק לעברה וקם מהכיסא האהוב עליי.
אני לוקח את הציור שציירתי זה עתה ומכסה אותו בכמה בדים, ולבסוף מניח בתוך שקית גדולה.
אני מניף את תיק הגב על כתפי ולוקח נשימה עמוקה. מזל שהמזוודה כבר ברכב.
"אני אתגעגע לחדר הזה" אני לוחש לעצמי בקול שנבלע בחלל הגדול.
רגליי פוסעות ברפרוף על גרם המדרגות עד שאני נפגש בפנייה החיוורות של אמי.
"אתה בטוח בזה, הארי?" היא שואלת אותי שוב בפעם המיליון.
"כן אמא,אני בטוח." אני אומר לה בעדינות ומתקדם לעטוף אותה בזרעותיי.
אני יודע שקשה לה להרפות ממני לכל כך הרבה זמן,
אבל התעקשתי ולא ויתרתי עד שהיא הרשתה לי לעבור לשם.
זה משמעותי בשבלי, אפילו שהיא לא מבינה למה.
*
שעת הנסיעה עוברת בדממה מוחלטת ולאורכה מרגישים את המתח שחותך את האוויר.
אני יודע שאמי רוצה לצעוק, לשבור, לדומם את המנוע ולבכות הישר לתוך ידייה העדינות, אך היא לא עושה שום דבר מזה. היא שותקת.
"הכל יהיה בסדר,״ מלמלתי לעברה "אני אתקשר אלייך שירשו לי. אני מבטיח." אמרתי לעברה בכנות כאילו אני יכול לקרוא את מחשבותייה החוששות.
"אם תרצה שאאסוף אותך...אם תרצה לחזור הביתה...אני תמיד פה הארי." היא אומרת בקול רגוע וכך נגמרת השיחה שלנו עד תום הנסיעה.
לאחר שלוש שעות נוספות של נסיעה הכוללות בעיקר הביטלס וצפייה במרחבי השדה העצומים של אנגליה, אנחנו סוף סוף מגיעים.
אני מבחין מרחוק בכמה מכוניות החונות בצד הכביש, אבות ובנותיהן מתחבקים בחוזק וכמה מהם פורקים את מזוודותיהם על רחבת הדשא הגדולה.
לחץ מורגש עולה לאוויר וליבי פועם חזק יותר מבדרך כלל.
אמי מחנה בצד הכביש, קרוב למכונית פורד אדומה וקטנה.
היא ממלמלת משהו שאני לא יכול לזהות ושנינו יוצאים יחדיו מהרכב.
במהירות אני פורק את המזוודה הקטנה ואת הציור שמוחבא היטב בשקית הגדולה.
צחקוקים, בכי ומלמולים מקיפים אותי, כנראה שהרבה חשבו כמוני והקדימו את שעת הגעתם.
אמי מושכת אותי לחיבוק חזק ובלי לחשוב ידיי עוטפות אותה חזרה "אני אוהבת אותך" היא לוחשת לי. "תשמור על עצמך, בסדר?" היא מבקשת ואני מבין לפי קולה השברירי מעט שהיא בוכה.
"אני מבטיח" אני מרגיע אותה ומעביר את ידי על גבה מעלה ומטה.
לאחר עוד כמה איחולים ועצות להמשך,אני גורר את מגפיי הכבדים לכיוון הכניסה.
אני לוקח נשימה עמוקה ומביט לעבר השלט שניצב בפתח.
"פנימיית וויליס"
YOU ARE READING
Lost in his smoke ♚ L.S
Fanfictionהבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם א...
