יקרים.
ממליצה לחזור לפרק הקודם ולרענן את הזיכרון 🥀
קריאה נעימה :)
[נקודת מבט הארי]
באותו רגע אני רואה שלושה דברים.
את לואי, את המרחק שיש ביני לבינו, ואת הבחור שהרגע התנשק עם הבחור שלי.
ואם לא הייתי שרוי בטראנס שנכנסתי אליו, אולי הייתי רואה את זאין שמסמן לעברי לעלות לאוטובוס עם ידיים מנופפות לאוויר או אפילו רואה את התלמידים שנועצים בי מבטים קצת המומים.
אבל באותו רגע, אני לא רואה אף אחד מהם.
אני רואה אותו. את המרחק בינינו
ואת הבחור האנונימי שאני כבר מוצא את עצמי שונא אותו.
רגליי נמרחות על המדרכה המחוספסת, ואני בקושי מצליח ללכת כמו שצריך לעבר החנות הקטנה.
עם כל צעד שלי, אני מרגיש איך אני מושך יותר תשומת לב.
ואני לא יודע למה,
מה כבר בהתנהגות שלי יכול למשוך את מבטיהם של לפחות חמישה אנשים?
אני מבחין מהזכוכית הארורה כי לואי מנער את ראשו ומעביר את ידו בשיערו,
וזה מקשה עליי לקרוא את ההתנהגות שלו, אבל ככל שאני מביט בו יותר כך אני מתבל את הכעס שמבעבע בכל סנטימטר מגופי.
אני מגביר את קצב ההליכה שלי, ומתחיל להרגיש איך הצעדים שלי מתחילים להאיץ בהתאם לכעס בי שעומד להתפרץ.
אני עולה על גרם המדרגות המוביל לחנות, דוחף כמה אנשים בדרך - ופותח את דלת החנות בהנפה מצלצלת.
לואי פוגש בעייני ברגע שכף רגלי דורכת על רצפת העץ ההרוסה,
ולפני שהוא מספיק להוציא הגה מפיו
אני מתקרב אליו, דוחף אותו קלות - ובגלל שהיה לא מוכן, הוא מעד אחורנית אבל לי כבר לא היה אכפת.
״מה הפאקינג קטע?״ צעקתי עליו.
כל המבטים במקום הופנו אלינו פתאום.
״הארי אני-״
״לא״ אמרתי ונשכתי את שפתיי.
עכשיו, התחילה להתפשט בגופי התחושה הכואבת והמדויקת ביותר.
זה לא היה כעס, זה היה עצב - והוא הנורא מכל.
הוא הנורא מכל כי הוא האמיתי ביותר.
הוא התחושה שאתה לא יכול לברוח ממנה,
כי היא שם, נוכחת, אמיתית - ומרסקת.
״אל תבכה״ הוא לחש ובלע את רוקו.
לא שמתי לב שאני בוכה.
לא שמתי לב לדבר מלבד האש שהתלקחה בי.
ומשום מה, זה שמילותיו מנחמות אותי גורם לי לכעוס יותר. אבל הפעם על עצמי.
״הארי תתן לי להסביר את עצמי״ הוא אמר בקול ברור וחד. שום היסוס בקולו. שום חרטה.
״אין שום דבר בעולם שיו-״
הקול הצורמני ברקע קטע את חוט המחשבה שלי.
״פנימיית וויליס, הזמן שלנו נגמר. כולם לאוטובוסים בבקשה״
לא הסרתי את מבטי מעיניו של לואי והוא לא הסיר את שלו מעייני.
היינו ממוקדים אחד בשני,
מרוכזים בגווני הכחול והירוק ששררו בינינו.
״הארי ולואי, לאוטובוס בבקשה״
פטרישה, המורה המלווה פנתה אלינו לפתע.
אבל אני לא הייתי מסוגל להתעסק בה.
לא הייתי מסוגל להתעסק בשום דבר שהוא לא הוא, ומעשה הבגידה הנורא שהוא ביצע,
ובכמה הוא יפה כשהעיינים שלו מביטות לתוך שלי.
״איך יכולת?״ אמרתי לו וקולי היה רווי בבלבול וכאב.
הוא העביר את ידו בשיערו בתסכול ובמהירות ״הארי אתה לא מבין! אנ-״
״לאוטובוס בבקשה!״ קולה הגבוה של המורה קטע את קולו בזרזיזות.
וברגע שהיא קוטעת אותו מולי, הוא מאבד את זה לגמרי.
לואי הולך לכיוון פטרישה,מזדקף ומנמיך את קולו לטון נמוך יותר.
העיינים שלו רומזות על שלהוב של טריטוריה ואנרגיות.
״אני בן 18.״ הוא אמר ושלף תעודת זהות מהכיס האחורי שלו ללא הרפיית המבט שלו ממבטה של פטרישה. ״יש לי את הזכות להשאר פה במידה ואני רוצה ללא שום אישור הורים, אתם מוזמנים לנסוע בלעדיי״
היא מידית באה למחות מולו,
אך בשניות נפלה עלייה ההבנה שהוא בהחלט צודק - ולה אין שום דבר לעשות בנידון.
״אם אתה חושב שזו הדרך שלך לפתור את הבעיה הזו אתה טועה.״ אמרתי והרגשתי איך אני מאגרף את ידיי ״אני לא זז מפה - אם תרצה או לא תרצה. ואני לא אזוז עד שאני אקבל תשובות״ אמרתי והייתי נחוש בדעתי.
אני לא מוכן להשבר שוב.
אני לא מוכן שילך ברגעים הקשים.
לא הפעם.
״הארי תעלה תכף ומיד על האוטובוס״ קולה של פטרישה כוון להיות מאיים, אבל הוא יצא חסר אונים ומתוסכל במקום.
הסתכלתי על לואי, ואז על המורה
ואז שוב על לואי ואמרתי בקול הדוק וברור ״אני לא זז״.
היא מלמלה כמה דברים לא ברורים בזמן שאני ולואי מנהלים קרב מבטים לא ברור.
איפשהו בין כעס ותסכול צדדי.
אני לא מעז להרפות את מבטי מעיניו של לואי, ונראה שגם הוא נוקט בעמדה הזו.
המילים בתוך ראשי מתרוצצות על עקביהן לשמאל ולימין עד אשר אני לא יכול לעקוב אחר שובל הפירורים שהשאירו אחריהן.
יש לי כל כך הרבה מילים סביבי,
מילים שאני חושק לחבר ולפלוט לכל עבר.
אבל איכשהו,
כשאני מביט בעיניו,
המילים היחידות שאיני מצליח לקרוא הן הוא.
YOU ARE READING
Lost in his smoke ♚ L.S
Fanfictionהבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם א...
