Lost in his smoke ♚ L.S

thirty five ✾ 35

[נקודת מבט הארי]

נאחזתי בידיות הזעירות בחוזקה, מעביר את שרוול חולצתי האדומה על מצחי הנוטף טיפות זעירות של זיעה.

הנשימות שלי היו מצומצמות ומתרגשות, כאילו חוות איתי את הרגע המרגש בחיי.

ופתאום, אחרי הרבה שנים של הדחקה, כאב, ומחיקה כל דבר שקשור אליו - הוא חזר.
אמנם למחשבותיי, אבל באותה עוצמה.

קולו העבה התגנב לזכרונתיי וצעק ״אני מאמין בך!״

והקשבתי לו. האמנתי לו. האמנתי שאני יכול.
רגליי עלו למטה ולמעלה, מדוושות במרץ, ליבי פעם בקצב לא סדיר וראשי חזר על מילותיו של אבי שוב ושוב ״אני מאמין בך״
אז האמנתי בעצמי. כמו שהוא האמין בי.

האופניים אמנם, היו בלויות.
והקסדה שעל ראשי הייתה בצבע צהוב,
לא כחול כמו שרציתי.
אבל זה לא היה משנה, כי מהרגע הזה שלמדתי איך לרכב על אופניים, למדתי להאמין בעצמי.

התמונה שאחזתי בידיי הרועדות הייתה ישנה,
אבל הזכרונות הרגישו כחדשים.

למרות שאני מעדיף ציור על גבי תמונה, יש משהו מיוחד בתמונות.
כמו ריבועים קטנים בהם אתה שומר פיסות מזכרונות שצברת במהלך הזמן.

התמונה הזו צולמה לפני קצת פחות מאחד עשרה שנה, כשהייתי בן שש.
ולמרות כל השנים שעברו, וכל הזכרונות החדשים שהספקתי לצבור, בכל פעם שאני מסתכל על התמונה הזו - אני מרגיש שאני חווה אותה מחדש.

שכבתי על המיטה, רגליי היו משולבות ובידיי אוסף גדול של תמונות ישנות, בוחן כל אחת מהן בקפידה.

לפתע, דלת החדר נפתחה בהנפה וקול לא צפוי בעליזותו התגלה בפניי
״מה שלום הארולד שלי?״ לואי שאל וסגר מאחוריו את הדלת.

״הארולד בשוק שלואי במצב רוח כזה טוב״ אמרתי וחייכתי חיוך עדין לעברו.

השתחררנו מחדר הריתוקים לפני כשעה כדי לעבור לריתוק בחדרנו.
אני ניצלתי את ההדזמנות לפתוח תיק אחד שהיה זרוק בתחתית הארון, אשר הבאתי מהבית.

לואי לעומת זאת, טען שריתוק בחדר זה בדיוק אותו דבר כמו ריתוק בפנימייה והוא יכול לצאת לאיפה שבא לו.

כמובן שהוא הציע לי לבוא איתו, אבל סירבתי. מספיק לי הפרעה אחת בתעודה.

עם זאין ונייל עדיין לא הספקתי לדבר לגבי מה שקרה שם, כי מיד אחרי שלואי חשף את רגשותיו בפניי, המאבטח בא וליווה אותנו לחדרנו.