Lost in his smoke ♚ L.S

seventeen ✾ 17

[נקודת מבט לואי]
(לפני 8 שנים)

בעטתי באבן הקטנה שהתגלגלה תחת הנעל הבלויה שלי וצפיתי איך היא מסתובבת ברשלנות על החול המלוכלך.
נצנוץ זעיר בחול הסיח את דעתי והתכופפתי מעט כדי לבחון מקרוב את הדבר.
פיזרתי את החול המרושל שמאלה וימינה ומטבע כסף חלקלק שכב בשלווה על גרגרי החול הזהובים.
הרמתי את המטבע הקטן, פיזרתי את החול הדק שכיסה את שכבתו העליונה והכנסתי אותו לשקית המטבעות הצנועה שהייתה שמורה היטב בכיסי.
"לואי!" קול רך קרא מאחורי.
חייכתי חיוך והסתובבתי אלייה "כן הת'ר?" שאלתי והושטתי לה את ידי כדי שתוכל לאחוז בה.
"אנחנו יכולים לעצור בחנות התקליטים? הפעם זה יהיה קצר!" היא אמרה ושילבה את ידייה זו בזו.
הרמתי גבה לעברה.
אנחנו תמיד מתעכבים כאשר אנחנו עוברים דרך חנות התקליטים. הת'ר לא מסכימה להמשיך עד שהיא תשמע את השיר האהוב עלייה.
"לואי!" היא אמרה בעצבנות ורקעה במגפיה הקטנות "אני נשבעת בישו" היא הבטיחה והביטה בי בתקווה.
גלגלתי את עייני ונתתי את הסכמתי.
חיוכה התרחב והיא אחזה בידיי לפני שמשכה אותי לעבר חנות התקליטים ברחוב לינקולן.
כל הדרך לחנות האהובה עלייה הת'ר זמזמה את השיר שכבר הספקתי לשמוע מיליוני פעמים.
היא גררה את מגפייה הסגולות בדייקנות בכל פנייה ואני רק הבטתי בה ובדרך שהדבר המזערי הזה ריגש אותה.
בסופו של דבר, לאחר שעברו עשר דקות במלואן - הגענו לחנות התקליטים.
הת'ר מחאה בידייה כאות שמחה ואני חייכתי לעברה בעודנו יושבים על המדרכה המחוספסת.
"זה אמור להתחיל נכון?" היא שאלה ושביב של רגש השתקף בעייניה הכחולות.
הנהנתי לעברה וצפיתי בחנות התקליטים שהייתה מולנו.
כל ערב בשעה 18:30 בידיוק, ג'ון, בעל החנות, מנגן במכונת השירים שלו את האלבום האהוב על הת'ר, האלבום של הבקסטריט בויז.
היא כבר יודעת כל מילה ותו באלבום, ועם הזמן זה נהפך לבילוי האהוב עלייה.
לאחר כמה דקות, מנגינת פסנתר עמוקה פלשה אל הרחובות העצובים של שכונת גרייס והפריחה בהם חיים.
נשענתי על קיר הרחוב וצפיתי איך הת'ר,אחותי היפיפיה, רוקדת בהנאה ובלהט למנגינות שהספיקו לחלחל לעורקייה.
אני מקווה שהיא תשמח שאקנה לה את הדיסק שלהם ליום ההולדת,
אמנם חסרים לי עוד ארבעה דולרים אבל אני בטוח שאחרי גישוש קצר באיזור הפחים אמצע אפילו יותר.
"לואי תרקוד אותי!" היא צחקקה ומשכה את ידי לפני שהספקתי למחות.
"הת'ר!" צעקתי לעברה והבלעתי את הצחוק שאיים לפרוץ. היא צחקה ואחזה בידי, הובילה אותי לשמאל וימין ופסעה ברשלנות לכאן ולכאן עם כל תו וצליל שהיה מנוגן.
רקדתי איתה מכל ליבי,
למרות הצלקות שכיסו אותי, למרות העוני שהיה רקום בחיינו, ולמרות ששנינו לא ידענו לאין אנחנו ממשיכים מכאן -
ידעתי שאת הרגע הזה לא אשכח.
הרגע שהצרות והדאגות מתנדפות מחיינו וצלילי השמחה תופסים את מקומם.
היא עצרה את ריקודייה וחיבקה אותי לפתע.
"הכל יהיה בסדר" היא אמרה לי והידקה את אחיזתה בי.
ולמרות שזה לא נראה כך עכשיו, החלטתי להקשיב לה.
אני חייב להקשיב לה.
"הכל יהיה בסדר" לחשתי.