[נקודת מבט הארי]
פילסתי את דרכי בהמולת התלמידים, מנסה לשכוח את אירועי הדקות האחרונות.
אני באמת לא יודע איך אעביר את הזמן שלי פה עם התנהגות כזו מהשותף שלי, אנחנו חולקים אותו חדר ואנחנו אפילו לא קרובים לחברים.
נשפתי בתסכול והעברתי את ידי בשיערי שלפתע שמעתי קול חצי מוכר מאחוריי,
"הארי!"
סובבתי את ראשי, מדשדש אחר הקול ובין רגע מבחין כי נייל, הנער שהספקתי לעשות איתו היכרות קצרה- רץ לעברי.
"היי!" הגברתי את קולי ועצרתי במקום כדי שידביק את הקצב.
הייתי בטוח שישכח אותי לאחר סיום שיחת הערב, ושהמילים "נדבר אחר כך" היו לצורך נימוס בלבד.
"רוצה לעשות משהו אדיר?" הוא שאל ולפני שהספקתי לחשוב על תשובה הוא גרר את ידי בין המוני האנשים החוצה.
הרגשתי לפתע שהאוויר הקר מכה בעורי.
מה לעזאזל קרה פה הרגע?
"אממ, נייל?" שאלתי וכחכחתי בקולי מעט "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בזמן שאני משתרך אחריו בצעדים מהירים
"אתה תראה" הוא אומר בקול שקט, ולאט לאט אני מבחין כי אולם הכינוסים רק מתרחק מעייני.
לאחר עשר דקות של הליכה מהירה וזריקת מילה או שתיים פה ושם,נייל מתחיל להאט את הקצב ולהביט סביב.
"מה אנחנו עושים פה?" אני לוחש לו, כבר מרגיש את הלחץ מתגנב לדמי.
אני לא יודע למה אני לוחש, אבל החושך הכבד שיש פה והתאורה המעטה מספקת לי אווירה אפלה, אפילו קצת מאיימת.
"אנחנו הולכים לעשות גרפיטי אחי" הוא אומר בגאווה "אתה יודע לצייר?" הוא שואל ומביט לנקודה מסויימת באוויר
"לא!" עניתי במהירות בטון גבוה מידי.
כחכחתי בקולי וניסיתי להסביר את עצמי. "כאילו לא, לא ניסיתי. לא יודע...אולי בעצם, " הוא קוטע את רצף השטויות שמשתגרות מפי.
"שששש"
הוא שורק שריקה מהירה ואני שומע ממרחק של 15 מטרים בערך קול הקורא "פה!"
אנחנו הולכים במהירות ובין שנייה ניצב מולי נער נוסף.
"נייל אחי" הבחור הגבוה קורא לנייל וטופח על גבו.
"זאין" הוא מברך בחזרה את הבחור שיש לו שם עכשיו.
"מי זה?" הוא שואל בטון נטרילי ומביט בי.
"חבר שלי, הארי" הוא מציג אותי
אז אנחנו חברים.
נחמד.
"היי" אני מאמץ את קולי הבטוח ביותר ומושיט לו את ידי, הוא כנראה לא הבין מה רציתי ונתן לי כיף.
גיחכתי ומשכתי את ידי בחצי מבוכה.
אחרי כמה שניות שזאין ונייל מחליפים כמה לחשושים ונעיצת מבטים - ואני נשבע, אם מבט יכל לחרוך את עורי המבט של זאין בי היה עושה את זה ממש ברגע זה - כולנו ממשיכים בערך מאה מטרים קדימה.
זאין שרק ולפתע הוחלפו כמה שריקות באוויר במרחק קצר.
התקדמנו כולנו לאט לאט עוקבים אחרי הקול הקטן עד שהגענו לאזור שהתאורה היחידה שלו הוא פנס גולמני שהספיק לצבור אבק.
הסתכלתי סביבי, סורק את המקום.
זה נראה כמו צד אחורי של איזה מבנה.
אספלט אפרפר תחת רגליי וקיר אבנים שעליו אינסוף ציורי גרפיטי מלפני.
אני מבחין כי יש פה עוד כמה אנשים ולפני שאני מציג את עצמי בפניהם אני בוחן כמה מהציורים המשתרעים על קירות הלבנים.
התגעגעתי לריח הצבע הרטוב.
יש פה כמה ציורים של ספינות, ודברים רנדומלים כמו סמיילים או כיתוב מסויים.
אני מעביר את ידיי על קווי המיתאר של הציורים , מתחבר לצללים ולהרגשה שכל כך התגעגעתי אלייה- חספוס עורי על הצבע.
"אתה כאילו מתחרמן עם הציור?" שואל אותי קול לא מוכר וכולם לפתע התחילו לצחוק.
אני בעצמי צחקתי ממבושה וממלמלתי משהו.
הם טופחים על גבי ומציגים את עצמם,
סטיב, ליאם וג'וש, נערים בני גילי ומתברר שחברי העתידיים לכיתה.
"תרגיש פה בבית הארי" הבחור עם הכובע שהפוך על ראשו, שהציג את עצמו כליאם אומר לי.
מיד ידעתי שאתחבר אליו.
הנהנתי בעדינות לאות הסכמה ותודה.
מיד קולות שקשוק של ספריים שונים ופחיות צבע, מלמולים ובדיחות אישיות מילאו את החלל והחלטתי לקחת את הפינה שלי והשקט שלי במידה וארצה להנות פה.
הסתובבתי מסביב לביניין החצי נטוש ועם כל חריקה של מגפיי וצעד קדימה כך קולותיהם של כולם התאדו.
תוך כדי הליכה, עייני סורקות ומרפרפות על הציורים היפיי תואר על הקיר,
יש כמה שאני מתנגד להם עקרונית ובכלל, לא כל כך מבין מה יש לאהוב בהם.
לדוגמא ציור של בקבוק וודקה או סיגריה, זה שטחי לדעתי, לצייר את הדבר שדופק לך את החיים במקום את הדברים היפיפיים שיש בשפע.
אני מגיע לפינה צדדית ומבחין בגרפיטי ענק שמרוסס בעדינות, אבל זה לא היה ציור - זה היה תווי מנגינה.
ציפורני ריפרפו על האבנים הקרירות ועל הצבע השחור והדבר היחיד שרציתי באותו רגע זה מכחול ביד.
הבטתי בהם ומשהו בצורה שהם רוססו או באופן שהם נמתחו על קיר האבנים משך אותי, - כאילו יש המשך למנגינה הזו.
הבטתי בה דקות ספורות, הסנפתי את הריח האפוף והמעורבב של הרוח והצבע והעברתי את אצבעותיי על תווי המנגינה.
תהיתי איזה שיר זה, איזו מנגינה זו, איזה סיפור מתחבא מאחורי המוזיקה הבלתי ניתנת לשמיעה.
עלה במוחי רעיון.
הוצאתי את הפלאפון שלי מכיסי ולאחר כמה שניות הוספו לגלריה שלי תמונה של המוזיקה המסתורית.
תמיד אהבתי מוזיקה ואת הדרך שהתווים הדקים מתפתלים תחת שורות בלתי ניראות,
ויוצרים יחדיו עולם חדש של הרמוניית צלילים.
אני מאמין שגם אני חלק מיצירת מוזיקה,
אמנם אני רק תו אחד ביצירה האינסופית של היקום - אבל אני עוזר ליצירה הזו להשמע אחרת.
אפילו אם אני רק תו אחד.
YOU ARE READING
Lost in his smoke ♚ L.S
Fanfictionהבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם א...
