[נקודת מבט הארי]
השקט שמילא את הפנימייה היה רועם יותר מאי פעם.
לרגע הייתי צריך לעצור ולהאזין לשקט הזה, להפנים אותו לריאותיי, ליהנות ממנו כל עוד אני יכול.
כמעט וכל התלמידים עזבו לבתיהם בשבל חופשת חג המולד, והרוגע הוטבע בפנימייה במהירות מסחררת.
אני לעומת זאת, נשארתי עוד כמה ימים כדי לארגן את הדברים שלי.
אני אמור לצאת לכיוון הבית בעוד כחמש שעות, ונראה שכל שעה שעוברת נותנת לאמא שלי תירוץ לבשל משהו חדש ולשלוח לי תצלום שלו.
בימים האחרונים לואי נראה קצת מרוחק,
מרוחק יותר משהוא בדרך כלל.
והאמת, זה לא הפריע לי.
איכשהו אני ידעתי שהוא לא מרוחק רק ממני, ויש לו עוד סיבה שכנראה לעולם לא אדע.
בזמן האחרון חשבתי על מה שלואי אמר לי יותר לעומק,
שאין לו משפחה לחזור אלייה - וניסיתי לחשוב איפה הוא הולך להתארח בחופשת חג המולד.
בתזמון מושלם עם מחשבותיי, לואי טומלינסון פתח את דלת החדר בעדינות.
הוא הסתכל עליי תחילה, הלך לכיוון מיטתו וחבט בכריות בכוחניות לפני ששכב על המיטה שלו והניח את ראשו על הכרית שעכשיו ניראת רכה יותר.
"אז איך עבר היום?" שאלתי והפנתי את גופי כך שאוכל להביט בו.
הוא הפנה את ראשו אליי ואמר בשלווה
"מקסים. ראיתי את כל מי שאני שונא הולך מפה, מה יכול ליהיות טוב יותר?" הוא שאל ושילב את ידיו מאחורי ראשו
"ואת מי אתה שונא בידיוק?" שאלתי והרמתי גבה
"את כולם" הוא אמר וגיחך.
"מה איתך? התחלת לארוז לחופשה?" הוא שאל אך יכלתי לזהות קור בקולו.
"האמת שכן" אמרתי בשלווה ולאחר כמה שניות של שקט שאלתי בזהירות "איפה אתה מתארח בחג?"
"אני לא" הוא אמר בטון נוקשה מעט והתיישב על מיטתו "זה רק אני והפנימייה"
"מה זאת אומרת?" שאלתי, עטוף בסימני שאלה.
הרי על פי חוקי הפנימייה, בחופשות וחגים אף תלמיד לא נשאר בשטח הפנימייה אלא אצל בית הוריו או מתארח אצל אחד מחברי ההנהלה.
"זאת אומרת שאני נשאר בפנימייה הארי, רוצה את זה בעוד שפות?" הוא אמר בגסות והעיף את השמיכה מרגליו
"אתה לא יכול להשאר פה! ז-זה אסור" אמרתי, מבולבל בעצמי.
"נחש מה, זו שנה שביעית שאני נשאר" הוא הגיב בטון מלגלג.
המחשבה של שבע שנים בהם לואי לבד בחגים גרמה לצמרמורת קטנה לחלוף בי ולהבעת רחמים להתעורר.
וברגע הזה,
הרגע היחיד הזה שרחמיי יצאו אליו וראשי הסתחרר - החלטתי לקחת החלטה.
וזו כנראה,
תהיה אחת הטעויות הכי גדולות שאוכל לעשות.
אבל עשיתי אותה בכל זאת.
YOU ARE READING
Lost in his smoke ♚ L.S
Fanficהבטתי בו לכמה רגעים והרגשתי אבוד. אבוד בתעלומה שנקראת לואי. אבוד בזוג עיניים כחולות, אבוד בריח וניל וסיגריות, אבוד עמוק מידי בריבים על אמנים מודרנים. תחת נשמתי הסנפתי את ריח הסיגריה שטרם התכבתה. ניסיתי לחשוב איך לפתור את התעלומה בשם לואי, אבל גם א...
