Lost in his smoke ♚ L.S

twenty ✾ 20

[נקודת מבט הארי]

עשרים ושלושה.
עשרים ושלושה עצים איתניים הועברו עם משב הרוח הקרירה מול עייני.
גובהם של כל עשרים ושלושה העצים הוא מרקיע שחקים, צבעם הירוק בוהק בעוצמתו ברקיע הבהיר וגזעם החטוב משתלב בצורה עדינה עם הנוף המדברי והרטוב שיש לדרך התלולה להציע.

חקרתי את העצים החזקים כי זה הדבר היחידי שיכלתי לעשות כרגע, זה ההחלטה הטובה ביותר שיכלתי לחשוב עלייה.

עדיף לבחון את שורשיהם של העצים לצד הכביש במקום להתמודד עם השתיקה המחרידה שמאיימת לצרוח את שלוותה החוצה ממנה.

עברו עשרים דקות מאז שיצאנו מהיריד שהספקתי להנות בו כל כך.

טוב, להנות עד שזה הגיע.
השתיקה שאחרי.
המתח באוויר.
הסקרנות שמאיימת לבעבע את תכולתה מעל הקרקע.

אחרי שירדנו ממגדל התצפית ביריד, לואי לקח כמה צעדים הרחק ממני והשפיל את ראשו. הוא מלמל משהו כמו "צריך ללכת" או "רוצה ללכת" ועוד כמה דברים לא ברורים, שלא היה ברצוני להבין מהם.
אני ידעתי מהם.
אני ידעתי למה הוא התכוון,
ואני גם ידעתי שזה יגיע.
זה הריחוק.
זה ההתנתקות.

ממעט הזמן שאני מכיר את לואי למדתי להבין שרגעים מדהימים צריכים להפסק בנוקדה מסויימת - והתחליף שלהם זה שקט.
שקט כזה, שקשה להתמודד איתו.
אז אני משעין את ראשי על החלון הלח וסופר את מספר העצים לצד הדרך, מתפלל בליבי שהוא יגיד משהו, ידבר, ישאל אפילו ידליק את המוזיקה הרועשת בתחנות הרדיו.

בין ספירת העצים והדיפת הדאגות, אני מנסה להריץ בראשי רגע בו הייתי לא בסדר.
אולי עשיתי צעד לא נכון? או התקרבתי יותר מידי?

הגנבתי את מבטי אליו והבחנתי בריחוק שבשפת הגוף שלו.
הוא יושב זקוף בכיסא הנהג, יד אחת אוחזת בסיגריה שמאופרת ברשלנות מחוץ לחלון הרכב והיד השנייה אוחזת בהגה בחוזקה.
הוא מכווץ את עיניו לעבר הכביש ושואף מהסיגריה הקצרה,
כאילו מנסה לפקס את מחשבותיו דרך הניקוטין הצלול.

צלצול פלאפון העיר אותי ממחשבותיי וניערתי את ראשי מעט לפני ששלפתי את הנייד שלי ממכנסי הסקיני השחורים שלי.

הבטתי לעבר המסך וליבי צנח שהוא הודיע במלוא הכאב: " אמא × "

ניתקתי את השיחה והנחתי את הפלאפון על המושב בין רגליי, עוצם את עייני ומשעין את ראשי אחורה על גב הכיסא.

"למה אתה לא עונה?" קול יציב התגנב אליי פתאום.

פקחתי את עייני וכחכחתי בגרוני "סתם" אמרתי לו בשקט בידיוק שהפלאפון הודיע על שיחה נוספת.

הרמתי אותו ממושב הכיסא, לא מופתע לראות שזו אמא שלי.
לקחתי נשימה ועניתי לשיחה עם קול מתוח.
"היי אמא" אמרתי בקול שקט, מבחין כי לואי מנסה בכל כוחו לצטט לשיחה שלנו.