Lost in his smoke ♚ L.S

thirty ✾ 30

[נקודת מבט הארי]

שְׁתִיקָה.
הרבה פעמים ניסיתי לשקוע במחשבות של מהי שתיקה, אבל הסחי דעת שונים נטמעו לחיי ולא נתנו לי להתעמק במושג הזה.
אז עכשיו,בשיעור ספרות, כשהמורה כתבה ״שתיקה״ על הלוח - אני מודה לה במובן מסויים שהנחיתה סדר על מחשבותיי.

לדעתי - שתיקה היא לא הסכמה, אבל שתיקה היא לא כלום.
שתיקה זה גוף, זה חיים, זה צעקה תוססת ומתגברת- לפעמים של בדידות ולפעמים של עצמך.

שתיקה יכולה להיות ניתוק,שתיקה יכולה להיות התחברות,
אני מאמין,ששתיקה עוצמתית קיימת בכל אחד מאיתנו.

לפעמים אני שותק, רק כדי לשקוע ברוגע ושלווה
ולפעמים כדי להסתכל על העולם בצורה אחרת,
לשתוק כדי להקשיב.

הרבה מהאנשים משווים את השתיקה לשקט.
אני לא מסכים עם כך.
שתיקה היא רועשת יותר משקט, עוצמתית יותר ולעומת שקט - לשתיקה יש הרבה מילים.

״מהי שתיקה לדעתך, הארי?״ קולה הדייקן
של המורה המחליפה זמזם באוזניי

כחכחתי בקולי כמה פעמים ומלמלתי בביישנות ״אני לא יודע״

למרות כל התשובות שחלפו במוחי, הרגשתי שהמחשבות שלי פרטיות מידי, בלתי ניתנות לחשיפה.

״השיעורי בית שלכם, הם לחשוב על מהי שתיקה בשבלכם״ המורה אמרה וריכזה את מבטה בי ״כתבו בפרוט ושלבו את המחזה שלמדנו היום. בהצלחה״ היא סיימה והניחה את ספריה על שולחן העץ.

קמתי מהכיסא שלי בשורה השנייה בזריזות ומהירתי לצאת מהכיתה לעבר החדר.

מסדרונות הפנימייה היו עמוסים מתלמידים ועברתי בינהם לכיוון המדרגות הארוכות המובילות לקומה השלישית.

עכשיו, כשאני מתחיל להתקרב לחדר, מחשבות על לואי מאיימות להתפרש על מחשבותיי.
הוא ימשיך להיות כמו אתמול במסיבה?
או שיחזור להיות מרוחק?

חלק בתוכי, ידע את התשובה לשאלה הזאת.
אבל לא רציתי לשמוע לו.
רציתי לחיות בפנטזיה הפרטית שלי,
גם אם זה לזמן מוקצב.

הגעתי לקומה השלישית, מתנשף מעט בעודי מסובב את ידית הדלת.
הקלה וחששות עלו בי כשהבחנתי שהדלת אינה נעולה, ולואי בפנים.

נכנסתי בצעדים זהירים בוחן תוך כדי את פנים החדר.
מיד תמונתו של לואי נשקפה אליי.

הוא שכב על המיטה, ידיו מתקבצות לאגרוף מאחורי ראשו ונשימותיו מהירות ומסורבלות.

הוא עוטף על פניו הבעה לא ברורה, כאילו זכרונות עולים בו והוא מנסה לגשש בתוכם.

״היי״ פתחתי שיחה ויישרתי מעט את חולצתי החדשה.
רציתי שהוא ישים לב.

הוא שמע אותי בבירור, אבל בחר להתעלם.

״קרה משהו, לואי?״ שאלתי בזהירות, יודע מראש את התשובה

״לא עכשיו״ הוא איים ושב להתרכז בתקרה הריקה.

״תספר לי״ ביקשתי והתקרבתי לידו

הוא צמצם את עיניו לכיוון התקרה הלבנה והתעלם מדבריי.

״נמאס לי״ אמרתי והרגשתי כעס מתחיל להתלקח בי ״תפסיק להתעלם ממני״ דרשתי בטון גבוה

הוא לא הראה סימן ששמע את דברי והמשיך לשקוע בעצמו.

״לואי!״ צעקתי

מידית הוא התיישב על המיטה שלו והשתדל לשמור על טון רגוע ״מה אתה רוצה?״ הוא שאל בקרירות

הוא לא יכול לעשות את זה.
הוא לא יכול להיות הבן אדם הכי מדהים בעולם ואז להתרחק ממני.
הוא לא יכול לשחק בי.

״מה אני רוצה?״ חזרתי על דבריו בלעג ״שתפסיק להטריף אותי!״ צעקתי וקיבצתי את ידיי לאגרופים. לא יכלתי לדבר בשקט יותר.
״יום אחד אתה נחמד יום לאחר מכן אתה מתעלם ממני, מה הפאקינג קטע?״ שאלתי בכעס.
ידעתי שאני צועק, אבל לא היה אכפת לי.

״אני?״ הוא צעק וקם מהמיטה במהירות ״א-איך אתה מעז!״ הוא הרים את קולו והעביר את ידו בשיערו בלהט
״אתה משגע אותי הארי!״ הוא צעק והתקרב

״מה כל כך משגע אותך,לואי? מה?״ צעקתי ושילבתי את מבטינו

״א-אתה״ הוא גמגם בניסיון למצוא את המילים הנכונות ״זה פשוט מי שאתה!״ הוא אמר ונשם בכבדות.

הוא כעס.
באמת כעס.

הוא התקרב אליי כמה צעדים,גרם לליבי ליפול ולמבטי לזוז מעיניו ״זה הפאקינג עיניים שלך״ הוא אמר בטון המעורבב כנות וכעס ״ואיך שאתה בחיים לא יכול להרים אותן אליי״ הוא לקח נשימה והמשיך ״זה השיער שלך, והשפתיים האלה, שאלוהים, אני לא יכול להפסיק לחשוב איך הן מרגישות!״ הוא צעק ובעט בכיסא הקטן ליד הרגל שלו ״למה אתה חייב להתקרב אליי הארי?״ הוא צרח עכשיו. הוא באמת צרח.
צרחה עוצמתית וכואבת.

״למה אתה לא יכול פשוט לעזוב אותי?״ הוא צעק והשבריות הוברה בקולו ״תברח הארי!״ הוא צעק והעביר את ידו בשיערו בחוזקה ״תברח כמו שכולם ברחו״ הוא צעק ובעט בעוצמה במיטה הקטנה שלו.

המיטה רעדה וקול פיצוח מתכתי נשמע ברקע ״לואי!״ צעקתי לעברו והרגשתי דמעה מלוחה זורמת על פניי
״אתה צריך להפסיק לברוח מעצמך!״