Love him bad

פרק 11 - קצת על עצמך

"תירי בי!" הוא צעק וכל מה שיכולתי לעשות זה להביט בו במבט משותק ומפוחד.

"ל-לא" לחשתי

"למה לא? הא!? לא הייתה לך בעיה להרוג את האדם שרצח את אמא שלך! מה שונה הפעם?!" הוא צרח

היה משהו בדבריו, זאת אשמתו, אבא שלי מת באשמתו.

כיוונתי את האקדח בין העיניים שלו ובשנייה שהסתכלתי על עיניו כל מה שראיתי הייתה חרטה, חרטה ואשמה.

התחלתי להיזכר בכל הדברים הרעים שקראו לי מאז שפגשתי אותו, אבל גם בכל הדברים הטובים שהיו לנו.

הוא לקח אותי אליו כשלא נשאר לי כלום, הוא לא היה חייב לעשות את זה אבל הוא בכל זאת עזר לי.

הוא הראה לי צד אחר בו, לא הצד הרע והקר, אלא את הצד הדואג ואכפתי, הצד שלא נהנה לרצוח אנשים ולאמלל משפחות.

האקדח החליק מידיי ונפל לרצפה ואני יחד איתו.

לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. לא הייתי מסוגלת להרוג אותו. למה? לא בגלל שהוא חף מפשע, זאת ממש לא הסיבה.

לא, לא הרגתי אותו בגלל שאני אוהבת אותו. למרות הכל אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם.

ואני שונאת את עצמי על כך.

לא מגיע לו שאני אהב אותו, בגללו המשפחה שלי נהרסה ואין שום דבר שאני יאכל לעשות כדי לשנות את זה.

למה נתתי לעצמי ליפול לזה?!

הוא התכופף והרים את האקדח מהרצפה.

"למה?" הוא שאל אותי כשהוא מסתכל על האקדח במבט אבוד ומיואש.

הרמתי את מבטי אליו, יכולתי לראות את שהוא אבוד, הוא ויתר על עצמו מזמן. הוא רק מחכה לרגע שמישהו ירה בו ויגעל אותו מייסוריו.

"למה את לא הורגת אותי כשיש לך הזדמנות?" הוא המשיך לשאול אותי, לא ידעתי מה לענות. באמת שלא ידעתי למה אני לא עושה את זה כשיש לי את ההזדמנות.

הייתי פגועה.

פגועה ואבודה. לא ידעתי מה לעשות.

יכולתי כבר לצאת מהסיוט הזה, אבל בחרתי להישאר.

בחרתי לתת לו הזדמנות, אבל.. למה?

"תעני לי!" הוא צרח עלי. משהו בו היה כבוי.

הוא לא היה עצמו, הוא עבר התמוטטות קשה באותו רגע. בחיים לא ראיתי אותו ככה, הוא תמיד כל כך קר וחסר רגשות הוא ציני אבל אף פעם לא אבוד כמו ברגע זה.

הוא כיוון אלי את האקדח, התרוממתי מהרצפה והסתכלתי לתוך עיניו בחוסר פחד מוחלט.

התקרבתי אליו לאט לאט עד שהאקדח היה על המצח שלי.

"קדימה, נראה אותך" אמרתי לו.

"אל תחשבי לרגע שאני אהסס להרוג אותך" הוא אמר וידו התחילה לרעוד