פרק 1 משפחת ריידר

8.9K 258 163
                                    

"קדימה בוא" היא קראה לי, חיפשתי בכל מקום אבל לא מצאתי אותה בשום מקום!

"איפה את?" צעקתי, הבטתי סביבי ניסיתי למצוא אותה אבל יא לא הייתה בשום מקום.

הדבר היחידי ששמעתי היה הצחוק שלה

"אם תחפש אותי אתה תמצא" היא אמרה ולפתע ראיתי נערה קטנה רצה לתוך בניין ישן.

רצתי אחריה ונכנסתי פנימה.

זה היה בניין ישן, נראה נטוש.

הבטתי הצידה וראיתי כמה נשים מפחידות, הן היו זקנות ומאופרות מוזר.

ומהצד השני ישב אדם מבוגר, נראה מתוסכל.

(בתמונה)

"איפה את?" צעקתי ולפתע ראיתי אותה, את הילדה הזאת.

היא עמדה קרוב לזקנות ההן אבל עם הגב אליהן.

היה לה מבט עצוב בעיניים, היא הביטה בי ואז חייכה חיוך קטן ויפה ורצה משם.

"חכי רגע! אפילו לא אמרת לי איך קוראים לך!" צעקת והיא עצרה והסתובבה אלי.

"אמילי" היא אמרה בחיוך ונעלמה משם.

הכל סביבי התחיל להחשיך, לא ראיתי כלום, רק שמעתי את הצחוק שלה מהדהד ממקום למקום.

"חפש אותי, אני מחכה לך" היא אמרה מתוך ההד.

התעוררתי מתנשף כולי, זה היה עוד פעם החלום הזה, עוד פעם הילדה הזאת, מי היא? למה אני כל הזמן חולם עליה?

"אדון ריידר? הכל בסדר?" העוזרת שאלה כשנכנסה לחדר בריצה, כנראה הערתי את כל המקום.

"כן, הכל בסדר. סתם חלום רע את יכולה ללכת" אמרתי והיא הנהנה ויצאה החוצה.

ישבתי על המיטה וחשבתי על החלום הזה, אני חולם אותו מאז שאני זוכר את עצמי, הוא כל הזמן שונה אבל דומה, תמיד אותה ילדה ותמיד אותם קולות של צחוקה שמהדהדים בכל המקום.

"מי את?" לחשתי לעצמי, נשכבתי חזרה על המיטה ועצמתי את עיניי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אדוני ארוחת הבוקר מוכנה" העוזרת אמרה בחיוך ואני חייכתי חיוך מאולץ וירדתי לחדר האוכל.

אף פעם לא אהבתי את הבית הזה, הוא גדול מידי! הוא בגודל של ארמון! מי צריך בית בגודל הזה?!

"בוקר טוב נער, איך ישנת?" הוא שאל אותי בזמן שקרא את העיתון שלו.

"לא משהו, אתה?" אמרתי והתיישבתי מולו.

"ממתי אני ישן?" הוא ענה בקרירות ואני גלגלתי עיניים, התחלתי לאכול מהאוכל שהוגש לי בצלחת.

וואלה אחד הדברים האהובים עלי פה, אין על הפנקייקים של אמנדה הטבחית שלנו.

"אתה זוכר שיש לך אימון במטווח היום כן?" הוא שאל בלי להוריד את העיניים מהעיתון.

Love him badWhere stories live. Discover now