Hard way to love

פרק 44

*תפעילו את השיר*
חזרתי לאוטו וראיתי בן אדם עומד בלחץ,
לא זהיתי את דמותו.
"סליחה?" שאלתי את האיש.
"קיילי.." מילמל והסתובב אליי.
זה היה דור, הייתה לו שריטה די גדולה בלחי ועניו היו אדומות.
"מה עבר עלייך?" שאלתי מזדעזעת מהמראה שלו.
"למה ברחת? את הרגת אותי!" אמר בכאב.
"אתה פגעת בי דור, שברת לי את הלב! אתה אמרת שלא תעשה את זה.. וזה קרה.
אמרת מילים כאלה קשות בכזאת קלות.
אני לא רוצה לראות אותך יותר!" צעקתי את המשפט האחרון והחזקתי את דמעות.
"אני.." דור ניסה לדבר ונחנק.
"אתה מה? מצטער? אוהב אותי? לא מעניין.. לך מכאן, אני אסתדר בלעדיך כמו שהסתדרתי עד שבאת" אמרתי והפנתי לו את גבי.
הסתובבתי לראות אם הוא שם, הוא נעלם..
נפלתי על הרצפה קברתי את פניי בין רגליי.
ובכיתי, צעקתי, נשברתי.
נשברתי, כמו פסל מזכוכית שנופל ושום חלק לא נשאר לו.
הרגשתי את גופי מתעייף. עצמתי את עיניי ונשכבתי על הדשא הלא נוח.
זהו? זה הסוף?
*בום*
ירייה חזקה העירה אותי, קמתי במהירות מהאדמה והתחלתי לרוץ.
אין לי מושג לאן אני רצה. אבל, אני מרגישה שמשהו רע קורה.
"את! תחכי!" שמעתי צעקה.
הסתובבתי וראיתי שוטרים.
"בואי איתי, אני לא אפגע בך" אמר אחד השוטרים.
רעדתי כשהסתכלתי בעניו.
הוא ראה אסון, כנראה שקרה לא מזמן.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
"היה התנגשות של כמה רכבים, את בסדר?" שאל שראה שנהייתי חיוורת.
"מי נפצע?" גימגמתי.
"אנחנו לא יודעים, בואי" אמר ולקח את ידי.
"קיילי!" נויה צעקה וחיבקה אותי.
עינייה היו אדומות וכך גם של אביב.
"יפה שלי" מילמל וחיבק אותי חזק.
"את בסדר?" שאלה נויה.
"כן, למה?" שאלתי כשראיתי שכולם מסתכלים עליי במבט מוזר.
"בואי הביתה" אמרו ולקחו אותי במהירות לאוטו.
מה הולך כאן? מה מסתירים מימני?

*כעבור שבוע*
"מאמי, בוא תיקח את התיקים מכאן" אמרתי לאביב.
אנחנו נוסעים לאירופה לכמה זמן, אביב אמר שזה יעזור לזוגיות שלנו..
למרות, שאני עדיין מרגישה שחסר משהו, אני לא יודעת מה. אבל, אני אגלה!
לגבי דור, אני כבר לא חושבת עליו.. רק בלילה אני מתחילה לבכות, לא משנה כמה אני אוהבת את אביב ואני אוהבת אותו,
דור חסר לי, אני לא יכולה להסביר..
אפשר להחזיר את הזמן אחורה?
אפשר לתקן את כל הטעיות?
לא להגיע למסיבה הזאת בכלל, להישאר בבית, לא להכיר את דור!
'הטעויות שלנו, זה הדברים שהכי מלמדים אותנו..' ככה אחותי תמיד אומרת לי.
כל בן אדם עושה טעויות רבות, על טעויות משלמים. אבל, לפעמים פשוט הן לטובה.
"ייאלה נזוז?" שאל אביב. הנהנתי בשקט.
מה? זאת הדרך שלי להיעלם מהכל?
לברוח.. אני שונאת לברוח, אני אוהבת להילחם, לדעת שהצלחתי לעבור את זה.
אבל, אולי זה הכי נכון?
הגענו לשדה, אביב היה נראה לחוץ. לא ידעתי למה..
"קיילי!" שמעתי מישהו צועק.
"מאי" מילמלתי כשהסתובבתי.
לא ראיתי את המשפחה של דור כבר מלא זמן..
אביב ואני כל הזמן נמצאים במקום אחר, אני לא מוצאת זמן אפילו להיפגש עם אור..
חיבקתי אותה חזק והיא בכתה.
"מה קרה מאיו?" שאלתי אותה.
"אל תלכי, לא מספיק דור הלך, אל תלכי גם את, אני מתחננת" אמרה בבכי כבד.
"מה זאת אומרת, דור הלך?" שאלתי בהלם.
היא הסתכלה עליי בהלם מוחלט.
"בואי קיילי, אנחנו נאחר" אמר אביב.
"מאי, אני מבטיחה לחזור" אמרתי וליטפתי את פנייה, משהו בעניים שלה סימן לי לברוח.
לברוח, שוב? די, אני לא בורחת יותר.
"הכל טוב קיילי?" שאל אביב.
"כן.. סתאם, אני לא מרגישה טוב" אמרתי וכיאלו משהו צעק בתוכי לברוח.
דמיינו שאתם הולכים לעשות צעד שאתם הכי רוצים לעשות. אבל, עדיין יש בכם משהו שלא נותן לכם לעשות אותו.
התחושה הזאת?
תקשיבו לה.
נכנסנו למטוס הסתכלתי על אביב וראיתי את התשובה שחיפשתי.
זה לא הוא, הוא לא אהבת חיי.
"אביב, אני מצטערת" אמרתי ונישקתי את הלחי שלו.
ברחתי מהמטוס לפני שהמריא.
"מאי!!" צעקתי למאי כשראיתי אותה הולכת.
היא רצה אליי וחיבקה אותי.
"דור חי, הוא חי, אל תדאגי" אמרתי לה.
"הוא לא קיילי, אני.. מצטערת" אמרה ודמעה זלגה מעינייה.
"אני אמצא אותו, אני מבטיחה לך" אמרתי בביטחון.
"קיילי!" צעקה מאי שברחתי.
דור, אני אמצא אותך, גם אם אני אסיים את חיי.
אני לא מוותרת אלייך.
כמו שאתה לא וויתרת.
עכשיו תורי, תורי להוכיח לו שאני אוהבת אותו..