Hard way to love

פרק 37- עונה 2

נקודת מבט דין:
"אלין אכלת?" שאלתי אותה לפני שנכנסה לחדרה.
"לא" צעקה מעבר לדלת וטרקה אותה חזק.
מישהי פה עצבנית..
נכנסתי לחדרה והיא ישבה על המיטה והסתכלה על הנוף מהחלון.
"טוב.. אני יודע שלא כזה כיף לך בלעדיי קארין, אבל היא תחזור מחר" אמרתי והיא לא הסתובבה אליי אפילו.
"אני יודע שאני לא תמיד האח הכי טוב.. אבל באמת שאני יכול להבין אותך, זה מדאיג שהיא ככה התעלפה, אבל זה לא אומר שאת יכולה להעניש את עצמך ולא לאכול.." אמרתי ולקחתי אוויר.
"אלין אני מדבר אלייך!" צעקתי והיא סובבה אליי את ראשה.
"מה אתה רוצה שאני אגיד? הא? שהכל טוב? שאני לא מרגישה כיאלו שברו לי את הגוף כשהיא בלעדיי? מה?! מה אתה רוצה שאני אגיד!!" צעקה והתפרקה.
"ששש די אליני" אמרתי וחיבקתי אותה כשהיא בכתה.
"היא בסדר, אני דואג לך אל תתפרקי לי, אני לא אחזיק מעמד ככה" אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
"ייאלה בואי תאכלי משהו" אמרתי והיא נשענה על הקיר והינהנה לשלילה.
"למה לא?" שאלתי.
"אני צריך לדבר איתך אלין" אמר נועם מאחורי.
"אני אשאיר אותכם לבד" אמרתי וקמתי מהמיטה שלה.
לחשתי לנועם:"תדאג שהיא תאכל"
הוא הנהן והלכתי לסלון.
התקשרתי לדניאל והוא לא ענה.
הדלת נפתחה ואבא היה שם.
"אבא" אמרתי וקמתי.
"איפה אלין?" שאל בחדות.
"בחדר שלה" אמרתי.
הוא הלך למעלית במהירות ואני עקבתי אחריו עם העניים שלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט אלין:
"תודה" אמרתי בקלות.
"מה? על מה?" שאל מבולבל.
"שהרגעת אותי מקודם לפני שהלכת והתעצבנת.. לא הספקתי לומר לך" אמרתי ולא הסתכלתי עליו.
"אני הייתי שמח אם היית מסתכלת עליי" אמר והתיישב לידי.
"קשה לי.." אמרתי והחזקתי את הדמעות.
"בואי תאכלי משהו אלין" אמר ונגע ברגלי.
"אני לא רעבה" אמרתי.
"את אוהבת אותו?" שאל בחדות.
"אני.." הדלת נפתחה וקטע את דברי.
"דור" אמר נועם וקם מהמיטה.
"אני צריך אותך אלין" אמר וקמתי מהמיטה לא מביטה בנועם ומרגישה את מבטו שורף אותי.
"את חברה של אלירן בוזגלו?" שאל במהירות והסתכל על השעון שלו לרגע.
"כן, למה?" שאלתי.
"אין בעיה.. אם את אוהבת אותו אז לי אין מה להפריד" אמר בחיוך ולא חייכתי בחזרה.
"מה יש?" שאל ולא עניתי.
"זה בגלל קארין? אמא איתה, ודניאל הכל יהיה בסדר רק התייבשות קלה" אמר וחיבק אותי.
"נמאס לי שמרגיעים אותי כל היום" אמרתי לעצמי כשהוא הלך.
"כן זה בטח באסה" אמר נועם ונשען על הקיר.
"אמרתי את זה בקול?" שאלתי והוא הנהן.
"את יודעת מה יותר באסה?" שאל ולא עניתי.
"שאתה מרגיש שמישהו שחשוב לך מתרחק מימך" אמר ושם את ידיו בכיסים של ג'קט שלו.
"אני לא" אמרתי בעצבים.
"כן? אז למה את כל כך רוצה אותו?" צעק.
"כי אני אוהבת אותו! הבנתי שאני לא יכולה להיות איתך! הבנתי שזה לא יכול לקרות!! שבטח תרצה מישהי לא מפונקת ומתנהגת כמו ילדה קטנה!!!" צרחתי.
"כן! גם לי מותר לוותר!" אמרתי כשהוא היה נראה מופתע ורציתי משם במהירות.
הדמעות שלי כבר התחילו לרדת והתיישבתי הספסל בגינה והקור עבר בגופי.
קיפלתי את רגליי ושמתי את ראשי בניהם.
הסתכלתי על הירח והתפללתי להירדם מהר ולשכוח מהכל.
"מה את בדיכי?" שמעתי קול מאחורי והסתובבתי.
"אלירן" אמרתי וניגבתי את הדמעות.